מאגר סיפורי מורשת

מקור שמי הוא שם סבתי. שם חיבתי הוא בטי. שם המשפחה הינו מקורי. שם משפחתי הקודם הוא אופל.

 

נולדתי בקונקורדיה שבארגנטינה, הייתי הבת השלישית במשפחה. נולדתי בתאריך 13/7/1944. אני הקטנה במשפחה. הרגשתי שתמיד מתייחסים אלי כאל קטנה  וכולם ידעו לפנק אותי. הייתה לי ילדות עם משפחה מאוד מחבקת. יש לי שתי אחיות הגדולות ממני וכשהייתי בת ארבע הצטרף אלינו למשפחה תינוק שהוא היה בן דוד שלי, אמא שלו נפטרה ואמא שלי לקחה אותו לחיק המשפחה שלנו. הוא היה כאחד האחים.

 

לאבא שלי קראו מנחם, הוא היה הבכור מהילדים, הוא הגיע מהונגריה לארגנטינה. הוא הגיע לבד בגיל 19 בלי משפחה. כל המשפחה נשארה באירופה וכך הוא ניצל מהשואה שהייתה בהונגריה. רוב בני משפחתו נספו בשואה. ההורים שלו אחותו הצעירה ושני אחים והמשפחה המורחבת כולם נספו בשואה.

 

עם השנים הוא הצליח להתפרנס מהמקצוע שלו כפרוון. הוא מצא את מקומו בקהילה היהודית בקונקורדיה עד שהוא הגיע להיות ראש הקהילה בתור אחד כזה הוא הצליח לנצל את המעמד לטובה ועזר להרבה פליטים שבאו מהמלחמה ביקשו להיכנס לארגנטינה גם לפעמים באופן לא חוקי. בעקבות זה שהוא עזר לפליטים האלה הוא ישב בכלא כי תפסו אותו מכניס אנשים לא חוקיים למדינה. אמא שלי הייתה מקימה אותנו בלילה מהמיטה שלנו ונותנת לפליטים אוכל ומקלחת חמה. 

 

לאמי קראו מרגריטה והיא הגיעה לארגנטינה לבואנוס איירס בגיל חמש עשרה. היא הגיעה עם עוד ארבע אחים מהונגריה. ההורים כבר היו בארגנטינה כמה שנים לפניהם והילדים (מרגריטה ואחיה) גרו אצל הסבתא שהיא התפרנסה מחנות אטליז של עופות. אמי עזרה לה בעבודתה.

 

כשהם עזבו את הונגריה בעקבות ההורים שביקשו שהם יבואו לארגנטינה כי הם כבר התבססו במקום. הסבתא שמאוד אהבה את אמי נתנה לה מתנה את הטבעת האירוסין שלה שעכשיו הטבעת אצלי ואני תמיד עונדת אותה ועם הזמן אני יעשה את אותו הדבר.  

 

הבית שבו גדלתי היה בית גדול מאוד עם חצר גדולה החדר שממנו יצאו כל החדרים של הבית היה חדר הורים והיה חדר של הבנות איפה ששלושת הבנות ישנו. היה חדר שישנו שם שני דודים שלי שבאו מהמלחמה. היה חדר אוכל, שבו אכלנו ארוחת בוקר וארוחת ארבע. בנוסף היה חדר אוכל של שבת וחגים ענק עם רהיטים מיוחדים. היה חדר אוכל שלישי לצהריים ולערב. הייתה גם חצר פנימית שקראו לה פטיו. בבית היה סלון ענק עם המון כורסאות ומטבח גדול מאוד ואמבטיה עם מקלחת ומים חמים.  

 

העיר קונקורדיה ממוקמת על שפת נחל אורוגואי ותמיד בקיץ היינו הולכים לשחות בנחל וכל אחד בעיר גם קטנים וגם גדולים ידעו לשחות. ביום ראשון היינו נפגשים עם כל החברים וכל המשפחה והיינו עושים על האש והיינו משחקים ושרים שירי ארץ ישראל. המשפחה שלנו הייתה המשפחה הדתית היחידה בקונקורדיה ואנחנו למדנו בבית ספר יהודי ואבא שלי  לא היה עובד בשבתות הוא היה הולך לבית כנסת וגם הילדים לא הלכו לבית ספר בשבת. לאבא שלי הייתה חנות כלבו וגם היה מתעסק בפרוות. אמא שלי הייתה עוזרת לו בעבודה.

 

היה בקונקורדיה שוחט וזה איפשר לנו את האוכל הכשר ובית הכנסת פעל רק בשבתות ובמשך השבוע אבא שלי התפלל יחיד. הוא לימד אותנו את הברכות והיינו מקיימים את כל החגים בראש השנה ובפסח הגיעה אלינו כל המשפחה והיינו חוגגים ביחד. היה בית ספר יהודי וגם היה מועדון ספורט והיה תנועות נוער למיניהם.  בבוקר היינו הולכים לבית הספר היהודי שם למדנו על יהדות והיסטוריה יהודית ,על מנהגים יהודיים  וגם שירי ארץ ישראל וריקודי עם. אחרי צהריים למדנו בבית הספר הממלכתי שם למדנו את כל מקצועות הליבה: היסטוריה, גיאוגרפיה, מתמטיקה, אנגלית, דקדוק, וספרות ארגנטינאית. בעצם לא נשאר לנו הרבה זמן למשחקים כי היה לנו בית ספר גם בבוקר וגם בצהריים וגם למדנו פסנתר.

 

אנחנו גרנו בקונקורדיה עד שהייתי בגיל עשר ועברנו. בשנת 1954 עברנו לעיר הבירה בואנוס איירס בגלל שאחותי הגדולה ממני טובי רצתה ללמוד באוניברסיטה וההורים שלי לא נתנו לה לנסוע לבד לחיות בעיר הגדולה. אבא שלי נשאר בקונקורדיה לעבוד בחנות שנשארה שם והיה מגיע פעם בחודש והיינו מתאחדים כל המשפחה.

 

אני הלכתי לבית ספר הארגנטינאי בבוקר ועוד פעם אחרי צהריים לבית ספר היהודי אבל היה לי יותר קל מבחינת הדת והיהדות בגלל שהיה בני עקיבא ובית ספר יהודי פרטי והיה את כל התנאים לקיים את כל המצוות. וכך עברו השנים אני הייתי בבני עקיבא והיו לנו הרבה פעילויות ומחנות.

 

באחד מהמחנות כשהייתי כבר יותר גדולה הכרתי את סבא שלך חנוך שהוא בא עם עוד קבוצה של חברים מאורוגוואי ובאו לכייף להשתתף ביחד במחנה. אחרי עשרה חודשים שהיינו חברים התחתנו. החתונה שלנו הייתה בבואנוס איירס ולאחר החתונה עברנו לחיות באורוגוואי כי שם סבא עבד. הייתה לו חנות סיטונאית של דברים מפלסטיק שהוא היה מפיץ לכל החנויות הקימונאיות בכל אורוגוואי. גרנו במונטבידאו, אבל תמיד הייתה לנו המחשבה לעשות עליה לארץ ואת זה אף פעם לא שכחנו ותמיד הייתה בראש מעייננו והכיוון תמיד היה מתי אנחנו עולים. אחרי שנה וחצי שהיינו במונטבידאו נולד דודו הבן הבכור שלנו. שקראנו לו דוד שלמה על שם הסבא של סבא חנוך. סבא רבא שלך  אברהם משה אבא של סבא חנוך היה מוהל חזן שוחט בהמות וגם עופות. הוא הקים במונטבידאו את הבית ספר היהודי הראשון כשהם באו מפולין בשנות ה – 30.  הוא היה המוהל של דודו וסבא היה הסנדק.

אחרי שנה ההורים של סבא עלו לארץ. וגם ההורים שלי עלו מארגנטינה בערך באותה תקופה. בעקבותם גם אנחנו התכוננו לעליה. באמת בשנת 1964 כשדודו היה בין חצי שנה. עלינו לארץ… נסענו ממונטבידאו באוניה בשם "תיאודור הרצל". ואנחנו נסענו במשך כמעט ארבעה שבועות. עד שהגענו לנמל חיפה. כל הנוסעים היו יהודים עולים שבאו מאורוגוואי מארגנטינה וברזיל. לפני שירדנו בנמל חיפה היה באוניה מלווה לעולים שהוא עלה לאוניה באיטליה. ובזמן הנסיעה הוא הכין לעולים לעתיד את תעודת עולה ותעודת זהות. כך שכשהגענו לארץ כבר היינו תושבי ואזרחי ארץ ישראל. בנמל חיפה חיכו לנו ההורים שלי שגרו בטבעון. וגם אחותי הגדולה רות גרה שם עם המשפחה שלה. וגם ההורים של סבא חנוך,-  סבא אברהם משה וסבתא גניא שגרו באותה התקופה באשדוד. ודודה מינה האחות של סבא גרה באשקלון עם בעלה דוב. איחוד המשפחות הזה היה מאוד משמח.

 

אנחנו הגענו לארץ שבועיים לפני פסח, ועברנו לגור עם ההורים שלי בטבעון. עד שהתארגנו ועד שסבא חנוך מצא עבודה בתור סוכן של בית חרושת לשמן "יצהר". עברנו לגור בנתניה וגרנו ברחוב הרב קוק 54 בקומה שלישית גרנו שם 5 שנים. בשנת 1966 נולדה  שורי שזאת הבת השנייה שלנו. היא נולדה בתל אביב בבית חולים אסותא. בינתיים סבא התגייס לצבא. ובששת הימים גייסו אותו למשך חצי שנה. בתקופה הזאת אני נסעתי לבית של ההורים שלי בטבעון ושם היינו עד סוף המלחמה.

 

בשנת 1969 נסענו לארגנטינה וגרנו בקונקורדיה הפעם כבר הגעתי לשם במעמד אישה נשואה עם משפחה. וסבא חנוך, בעלי לקח על עצמו הרבה תפקידים לטיפול הקהילה. הוא תיפקד כדמות רוחנית דתית יהודית כלפי כל הקהילה והוא הקדיש לזה הרבה מחשבה ויצירה סבא אברהם משה לימד את סבא שחיטה של עופות וכך הוא היה מספק לנו ולכל אחד שרצה לאכול אוכל כשר עופות כשרים. גם בבית ספר הוא הכניס הרבה מהאישיות שלו בלי שום ספק בבית כנסת בתפילות ובכל מה שקשור ליהדות. הוא היה עורך חופות וקידושין וגם היה מתפלל לפני התיבה בשבתות ובחגים. היה לו קול מאוד עדין. הרעיון של להקים חופה וקידושין הגיע ממש במקרה כשהיינו מוזמנים לאיזה חתונה ופתאום שמענו שלחתן ולכלה החזן קורא להם בשמות אחרים שזה לא השם שלהם ובוודאי שכל הקהל לא הבין מה החזן אומר. בעלי בירר וגילה שהשמות שהקריא הרי הם השמות שלו ושל אשתו מהכתובה שלו ואת כל החתנים והכלות שחיתן נקראו בשמות של החזן ואשתו.

 

בזמן שגרנו בקונקורדיה נולדה לנו הבת השלישית עלמה . המשפחה גדלה אבל במשך כל השנים לא שכחנו שאנחנו לא שייכים לשם וחשבנו איך לחזור לארץ. כשדודו היה בן עשר באמת הצלחנו להתארגן ולעלות לארץ ונסענו באוניה "תיאודור הרצל" שהביאה אותנו עד לחיפה. הילדים התחילו ללכת לבית ספר ולהתרגל וללמוד את השפה. הם הלכו לבני עקיבא וגם בשכונה היה בית נוער בו התקיימו פעילויות אחרי הצהריים. סבא חנוך ואני עבדנו בחנות ברחוב הרצל. וכך עברו השנים יחסית ברוגע . בשנת 1975 הצטרף אלינו למשפחה ניסים צרפתי שהוא נהיה חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו שורי עשתה תכנית מבית ספר של תמיכה בקהילה ושלחו אותה למוסד של ילדים בודדים .היא הלכה עם חברה שלה שלומית וכל אחת קיבלה ילד כדי להעסיק אותו וכדי לשחק איתו ולהוציא אותו לטייל והיא קיבלה את ניסים שהוא היה אז בן שנה וחצי. הוא היה ילד קטן ומופנם מאוד וכבר אז היה לו אופי מאוד חזק והוא ידע מה הוא רוצה וידע לעמוד על שלו. בהתחלה שורי שיחקה איתו במקום בהמשך הזמן היא ביקשה רשות להביא אותו הביתה היא הביאה אותו בשבתות וכולנו התאהבנו בו וביקשנו מהרשויות להיות עבורו משפחה אומנת. ועד היום הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

 

בשנת 1980 עברנו לגור בפתח תקווה ושמה אני עבדתי בחנות סיטונאית שמכרתי סריגים וסבא סוכן של מכשירי כתיבה. בפתח תקווה הכרנו אנשים חדשים שהתחברנו אליהם ועד היום יש לנו קשר איתם. דודו סיים את הבית ספר והלך ללמוד בישיבה במרכז הרב. שורי למדה באולפנה אמנה ועלמה סיימה את התיכון העירוני בפתח תקווה. עם השנים הילדים התחתנו ודודו קיבל הסמכה לרבנות ושורי מורה למתמטיקה, ועלמה מלמדת יהדות בנתיב. גם אנחנו התבגרנו . סבא חנוך קיבל אירוע מוחי בגיל 59 והיו לא גם עוד מחלות שהחלישו את גופו והחלטנו לבוא לגור במצפה נטופה קרוב לבתנו עלמה. השנה הוא נפטר ואני נשארתי עטופה באהבה ובתמיכה של כל הילדים הנכדים והנינים. ועכשיו אני מצפה רק לנחת ושמחות ומהנכדים ונינים.

 

קונקורדיה: "סן אנטוניו דה פדואה דה לה קונקורדיה (בספרדית: San Antonio de Padua de la Concordia), או בקיצור קונקורדיה, היא עיר בפרובינציית אנטרה ריוס בארגנטינה. קונקורדיה שוכנת על הגדה המערבית של נהר אורוגוואי, מול העיר האורוגוואית סלטו, במרחק של 260 קילומטרים מפרנה, בירת אנטרה ריוס, ובמרחק של 431 קילומטרים מבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. בעיר מתגוררים (נכון ל-2010) כ-150,000 תושבים".

תשע"ו