מאגר סיפורי מורשת

שמי טטיאנה. נולדתי בעיר צ'יטה שליד הגבול בין מונגוליה ורוסיה. לא הכרתי את אמי משום שהיא נפטרה בזמן לידתי, אז אחרי שאבי התחתן  שוב, אישתו הייתה לי לאמא.

בילדותי הייתי שובבה ואהבתי לשחק עם ילדים אחרים, ולפעמים גם לריב מכות עם בנים. הורי טסו מדי פעם למדינות אחרות כמו גרמניה, והשאירו אותי בבית סבתי, שגידלה אותי. היה לנו בית גדול עם גינות ירק, עצי פרי, תרנגולות ופרות. למדתי עשר שנים באוקראינה, וגמרתי לימודים בגאופיזיקה באקדמיה למדעים באוקראינה.

גאולוגית בחוף הצפוני של נהר היניסיי

סיפורי מתחיל כשאני מקבלת הוראה לעבוד כגאולוגית בחוף הצפוני של נהר היניסיי, שמתחיל באגם הבייקל ונשפך באוקיינוס הקרח הצפוני. לדעתי זה מקום מאוד יפה כי יש שם טבע מאוד עשיר, הרבה עצים, פירות יער, פרחים, פטריות, דגים, ציפורים וחיות שונות כמו זאבים, ארנבים, איילים ואפילו דובים. הדובים היו סקרנים והלכו אחרינו והיה אפשר לראות את העקבות הגדולות שהשאירו בדשא. קברנו שאריות וזבל בבורות ליד המחנה והם הוציאו הכל החוצה באמצע הלילה, כדי למצוא איזה חטיף.

מטרתנו כגאולוגים הייתה למצוא מקורות של מתכות ונפט. הקבוצה שלי חיפשה אלומיניום. מכיוון שלא היו שום כבישים לאזור היו מטיסים אותנו לשם במטוסים ומסוקים, ועליהם גם הביאו לנו מזון וכלים.

בכל קבוצה חמישה עשר עד עשרים אנשים, שמחולקים לקבוצות קטנות יותר שכל אחת משתמשת במכשיר אחר על מנת לסרוק את האדמה והסביבה. אני השתמשתי בכלי שנקרא מגנומטר, שבודק רמות קרינה של שדות מגנטיים. השתמשו גם בכלים אחרים שבדקו גאוטרמיות, רעידות באדמה (גלים סייסמים) וכו'. כיום כבר לווינים עושים את רוב העבודות האלה, אז לא צריך לשלוח אנשים לשם.

התנאים והעבודה היו קשים, גרנו באוהלים והתכסנו בשמיכות מפרוות כלבים. בישלנו את האוכל שלנו על מדורה. בחורף היה לנו באוהלים אחי ברזל שחיממו בזמן שבחוץ היה קפוא. בקיץ היה כל כך הרבה יתושים וחרקים שאי אפשר לראות מי עומד מולך, מסיבה זו גם התחלתי לעשן, כי זה הרחיק את היתושים. אכן היה קשה, אבל העבודה בשבילי הייתה מאוד מעניינת ופעמים רבות מהנה.

פגשתי שם את בעלי קלמן (על שמו גם נקרא אחד מנכדי) שגם עבד כגאולוג, והתחתנו בשנת 1957. נולדו לנו שני בנים: ולרי ויורי. סך הכל עבדתי כגאולוגית 20 שנה, ולבסוף הייתי צריכה לעבור לעיר חמלניצקי כדי לשים את הבנים שלנו בבית ספר טוב. בעיר הייתי צריכה למצוא עבודה ובמפעל אמרו לנו שאין להם עוד מקום, אבל אז מנהל המפעל זיהה אותנו כי הוא היה חבר שלנו מהעבר והוא סידר לנו עבודה.

הבנים שלי גדלו וגם הם בנו משפחות. הבן שלי יורי עלה לארץ בשנת 2000 ושם נולדו לו שני בנים. בשנת 2003 עליתי גם אני לארץ על מנת לעזור ליורי ולבלה לגדל את הילדים שלהם (הנכדים שלי!), קלמן (על שם בעלי שנפטר בשנת 1992) ואריק.

היום יש לי 2 בנים, 3 נכדים ונכדה ושלושה נינים.

הזוית האישית

סיפורה של טטיאנה קוצלר סופר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר אורט חולון. בהנחיית המורה זהבה גור.

 סבתא זהבה עם נכדיה