מאגר סיפורי מורשת

בנות יקרות חברותי לתכנית הקשר הרב דורי,

רוני חרבי, יובל לוי, רום כהן, רותם שלום

בעקבות החיבור שלי אליכן, התחלתי בהתבוננות אל תוכי, אל עברי, שנות ילדותי, בגרותי וחיפוש אחר הדבר שהוליך אותי לבחור במקצוע ההוראה . במסעי במנהרת הזמן גיליתי שאני זוכרת לפרטי פרטים גננות ומורים שהטביעו בי חותם, כל אחד בדרכו, מכל דמות חינוכית לקחתי משהו. כבר כילדה קטנה מגיל שלוש בערך מאוד אהבתי להיות בחברת מבוגרים, זו הייתה החברה בה גדלתי, בכל מבוגר מצאתי עניין. עד היום אני אוהבת מבוגרים ממני ותמיד מוצאת עניין בסיפור חייהם בתובנות שלהם ולסיפורים שהם מספרים אני תמיד מתחברת.

גדלתי בתקופה שבה המדינה הייתה צעירה, נולדתי בשלהי 1956 במלחמת סיני או "מבצע קדש". בסביבתי היו משפחות קטנות הורים וילד אחד, שניים או שלושה. לרבים לא היו סבים וסבתות רבים מהם נספו בשואה. הורי גם הם היו ילדים בשואה ועלו לארץ צעירים מאוד. אבי, נתן, עלה לארץ עם תנועת נוער "ההכשרה" לבד ללא הוריו ואחיו בשנת 1947. הוא חי בדירה קטנה במחסור והחלו בבניית הארץ, התגייסו לצבא, נלחמו במלחמת העצמאות ולאחר מכן החלו  למצוא את דרכם,

אבי עבד כפועל בניין למרות שהיה טכנאי שיניים במקצועו. אימי, עלתה עם אימה לארץ בשנת 1952. אמי הייתה בת 16, שתיהן היו ניצולות שואה, עלו ללא קרוב או מכר, ללא ידיעת עברית והחלו במסע הישרדות ובניית חיים חדשים. בשנת 1954 הורי נישאו לאחר שהכירו באוטובוס שהסיע תושבים מן השכונה בה גרו למרכז נתניה. אני נולדתי למשפחה קטנה, הורים שהיו עסוקים בעבודה רוב שעות היום ומי שבעצם גידלה אותי הייתה סבתי אסתר, ממנה קיבלתי שפע של אהבה ופינוק, תשומת לב וכמובן את שפת היידיש, אותה ידעתי היטב.

בגיל שלוש נשלחתי לגן מקסים בו היו חווה הגננת, בעלה אליעזר, הגנן, גן רחב ידיים בו חוויתי ולמדתי המון!!? בשבועות הראשונים הרביתי להכות את הילדים על כך שלא הבינו אותי, דיברתי איתם ביידיש, מהר מאוד השתלבתי ולמדתי היטב את השפה (ולימים הפכתי למורה לספרות עברית וללשון העברית….חח). גם היום, לאחר שנים רבות אני מונה את שמות כל המורים והגננות שהיו לי: חווה, פנינה – גננות. מורות א,ב – תמר אבנטל בק, אהבת חי!!!! ? ג – רבקה שלו. ד,ה – בלהה זייפר.

למדתי בבית ספר על שם איתמר בן אבי מי שהיה בנו של אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית. כשהייתי בכיתה ב נולד לי אח, אילן אחי היחיד לא הייתה מאושרת ממני אחרי שש וחצי שנים של ציפייה לאח! כנראה שהחשיפה לדמותו בבית ספר כבר אז הביאה לחיבור שלי שפה, שתיתי בצמא כל מילה ופתגם, ניב או ביטוי, אהבתי מאוד את תחום השפה.

מלחמת ששת הימים 

כשהייתי בכיתה ה' פרצה מלחמת ששת הימים, חוויתי בבית ספר ובבית היערכות לקראת המלחמה לכל ילד הייתה על הצוואר שרשרת ועליה לוחית פלסטיק של מחזיק מפתחות ובתוכה שמו וכתובתו של הילד למקרה שילך לאיבוד בזמן המלחמה. היינו עסוקים במילוי שקים מיוטה בחול ששימשו לחסימת פתחי בתים ושערי בית ספר שיבלמו מפולת ויספגו כדורי רובים.

מידי יום התאמנו בריצה לשוחות השמיעו אזעקה ואנחנו התלמידים והמורים רצנו מהכיתות נכנסנו לשוחות שהיו בעומק של מטר בערך. בבית התבקשנו לצפות את כל החלונות בבריסטולים שחורים ובסרטי הדבקה משעות הערב אסור היה שייראה אור בבתים, כדי שמטוסי האויב (מצריים, ירדן, סוריה, עיראק) לא יזהו מקור אור ויפציצו את העיר. תקופת ההמתנה הייתה ארוכה, בעיר נתניה הסתובבו רק נשים, ילדים, מבוגרים וגברים שלא גויסו. בתקופה זו חוברו שירים שעודדו והרימו את המורל של התושבים. "נאצר מחכה לרבין" ועוד.

בתאריך 5.6.1967 פרצה המלחמה, אני הייתי בדיוק במרפאת שיניים כשנשמעה אזעקת אמת, אימי רצה מהבית מפוחדת ולחוצה לבדוק אם אני בסדר, ומצאה אותי מתחבאת עם הרופאים של המרפאה בחדר מדרגות לא ממוגן… בלילה היו מסיירים בעיר אנשי הג"א, הגנה אזרחית שצעקו במגפון לעבר הבתים שנראה בהם אור דולק "קומה ג לכבות את האור!" חיינו בהאפלה!

בבוקר היום השלישי למלחמה התעוררנו לקול חזק של מטוס טופולוב, שחדר למדינה הפציץ את נתניה, כל רחוב הרצל הופגז, כל שמשות החנויות, בנק הפועלים שהיה מבנה נופץ!!! רצנו בבהלה למקלט, היה מפחיד! ישבנו במקלט למעלה מיממה עד שניתן אישור לעלות הביתה. אני זוכרת, את קול המטוס שעבר נמוך מעל ביתי!!

ביום הרביעי למלחמה, שמעתי את הרב גורן מכריז שהכותל בידינו, לאחר שנים שהיה בידי הירדנים וירושלים כולה בידנו! השיר ירושלים של זהב הדהד מכל הבתים ושמחה מילאה את הלבבות! שמחנו מאוד שהמלחמה הסתיימה!

פני המלחמה המשק רובו שותק, הכלכלה נפגעה מכך שרוב העובדים היו מגויסים. הוכרז מיתון. מצב המשק כאילו בקיפאון, אין צמיחה, מחסור במקומות עבודה וירידה בהכנסות באופן שממש נוקשה להתקיים. לאבי לא הייתה עבודה בנתניה, הוא מצא עבודה בחדרה, נאלצנו "לעקור" מהעיר שגדלתי בה 11 שנים ולעבור לחדרה. המעבר מנתניה לחדרה היה קשה לי מאוד, עד היום אני נושאת את הצריבה בלב של ניתוק מחברות בית הספר שאהבתי, מה"צופים", מהעיר היפה שלי. הגעתי לעיר מוזנחת ולא מטופחת, לכיתה לא אוהדת בכלל. סבלתי! לא היה לי דרכים לשמור על קשר, ללא טלפון ללא זמן או אפשרות להיפגש. התכנסתי בעצמי והייתי כבויה. השקעתי המון בלימודים, אהבתי ללמוד, היו לי חברות בודדות. המורה שקלטה אותי הייתה אדישה, לא עשתה דבר בכדי שארגיש טוב יותר. לא הכרתי את העיר, הכל היה נראה לי רע!!!

מה שלקחתי מאותה התקופה זה להעסיק את עצמי גם כשאני לבד ! קראתי המון, הדמיון חגג! כשהפכתי מורה תמיד הקדשתי יחס חם ומקבל לתלמיד חדש, לעולה חדש. זכרתי כמה סבלתי כשאותי לא קלטו ….. תמיד ידעתי שאני חזקה ומכל התנסות התחזקתי. זו הייתה תקופה קשה שממנה צמחתי!

לאט לאט התחברתי למספר קטן של חברות שאהבו את חוש ההומור שלי, שהייתי תלמידה טובה, אבל המון שעות הייתי עם עצמי. בבית הספר התחברתי למקצועות ההומניים ובאנגלית הצטיינתי בכתיבה, בלשון ובספרות. החיבור למקצוע ההוראה לא היה אוטומטי … הוא נבנה והתפתח עם השנים. במקביל להתפתחותי כמורה בניתי משפחה. בכל יום למדתי שיעור, על אופיו וייחודו של האדם. המשכתי להתבונן בצורה מעמיקה במורים שאישיותם הטביעה ערכים ודרך ! רובם היו מורים לספרות!  התקבלתי ל"תיכון חדרה". למדתי במגמה ההומנית, גם שם צברתי שעות רבות של למידה ממורים שאהבו את הדרך בה אני מתבטאת והמחנך שלי בכיתה י"ב המליץ לי לבחור במקצוע ההוראה.

אני תמיד רציתי להיות מורה וגם שחקנית בתאטרון. לא הייתי מספיק נחושה ואמיצה להעלות רעיון כזה בפני הוריי, הלכתי בתלם, להיות מורה לספרות וללשון. זה היה כוחי, בתחומים אלה הצטיינתי ואת כישרון המשחק הצגתי בפני תלמידיי… הצחקתי, בהצגתי ותמיד מצאתי דרך לחבר בין החינוך להצגה וליצירות הספרותיות שלימדתי.

לימדתי 11 שנים בבית ספר "ניצנים". נשלחתי ללמוד ריכוז מקצועי והפכתי כרכזת מקצוע ספרות . בידיי היה החופש לבחור את היצירות הספרותיות אותן ילמדו המורים, בניתי צוותים והנחיתי את המורים כיצד ללמד, איך להביא את התלמידים למפגש עם הסיפור והשיר. מפגשים אלה היו חוויות חיי. לא הייתה מאושרת ממני כששמעתי דעה, הבעת רגש מפי תלמיד בעקבות מפגש עם שורה בטקסט הספרותי. הייתה הזדמנות להציג, להרחיב ידע לשוני ובעיקר לחוות חוויות אישיות יחד עם התלמידים.

כשהוקם בית הספר בו אתם לומדים היום, הוזמנתי לראיון עם צוות מחנכים ומנהלים בעיר. כמוני הוזמנו עוד מורים רבים שהכשרתם הייתה ללמד בחטיבת הביניים, עד אז לימדו בבתי ספר יסודיים בעיר. נבחרתי ללמד בחטיבת הביניים של בית הספר עמל בהנהלת מר אלי ניסטל. הקמת חטיבת הביניים בעיר לוותה בהתנגדות מצד הורי התלמידים, שחששו מן המרחק ממרכז העיר, לא ממש הבינו את הצורך בניתוק בכיתות ז- ח מבית הספר היסודי. הורים רבים סירבו לשלוח את ילדיהם ללמוד בחטיבת הביניים. צוות המורים שלנו הונחה כיצד לנהוג על מנת להביא לשינוי בעיר, פתחנו את שנת הלימודים הראשונה עם קומץ תלמידים. בכיתתי היו ביום הראשון פחות מ – 10 תלמידים. הרגשתי צורך להפעיל את כישוריי כמורה משובחת, כמשווקת מצטיינת ואכן תוך זמן קצר התמלאה כיתתי ולא הייתה מאושרת  ממני. הצלחתי !?

אט אט בניתי צוות מקצועי לספרות, תכנית לימודים, בכל פעולה הייתה תחושה של ראשוניות, יצירת משהו חדש והאווירה בחדר המורים הייתה נהדרת – התחלה חדשה ! שכבת כיתות ז' מנתה 10 כיתות מלאות! כ – 40 תלמידים בכיתה!

בית הספר הפך להיות שיחת העיר בשל יחס המורים,פיתוח טכנולוגי, יוזמות חינוכיות ובעיקר חזון שהופץ בכל הזדמנות על ידי מנהל בית הספר קלמן צוהר ז"ל. איש מיוחד שחזונו קרם עור וגידים, קמפוס שוקק חיים, גישה חינוכית מאפשרת ומאתגרת. הרגשתי שאני נוטלת חלק ביצירת מוסד חינוכי שיהיה לתלמידי העיר חממה לצמיחה! יחד עם צוות הספרות שריכזתי, הבאנו את התלמידים ללמידה משמעותית של היצירה הספרותית העברית והכלל עולמית המתורגמת. לימדנו תוך שילוב עבודות יצירתיות כמו המחזה, ציור, פיסול, כתיבה יוצרת, שימוש במחשב ועוד. נהנתי מאוד מן ההוראה למרות שלא אחת התעוררו קשיים, תלמידים שלא התחברו ליצירות, שסירבו לקרוא, שהתקשו בהבנה – היוו אתגר ! לעיתים יזמנו עבודות בקבוצות או בזוגות על מנת לחבר בין התלמידים ולאפשר להם "לפצח" יחד משימה ספרותית ….

התפקיד המשמעותי הנוסף שלי מאז הפכתי מורה היה החינוך! 35 שנים הייתי מחנכת! מלאכת קודש זו היא תמצית חיי! מרגע שקיבלתי לידי רשימת תלמידים כמחנכת, הם הפכו שלי !!! כל תלמיד היה לי בן! וההוכחה לכך הם החיבוקים העזים שאני מקבלת מאנשים! גברים ונשים שחלקם כבר סבים!!!! מפגשים עם הבוגרים שלי הם חוויה בלתי נגמרת! אני יודעת שעשיתי דברים טובים כמורה, אין תחושה נעלה ומספקת מתחושה זו!? אני מברכת כל יום על בחירת המקצוע שעשיתי כל אחר ידי, בכך שקשבתי למחנך התיכון.

בדיעבד לא יכולתי לבחור טוב יותר! אני שלמה עם עשייתי! השלמה זו פותחת לי את השער לדרך חדשה כמאמנת אישית, צומחת ומצמיחה !?

תשע"ו, 2016