מאגר סיפורי מורשת

מבוא

סבי עלה ארצה עם בני משפחתו בהם אבי, דב ברסלר בן השלוש, בשנת 1919. סבי עסק בהנהלת חשבונות וסבתי הייתה בת למשפחת איכרים יהודיים שגידלו תבואה בבקעת חארסון שבאוקראינה במשך מספר דורות. לאחר מגורים של כשנה באוהל על שפת ימה של תל אביב (אבי ניזון בעיקר מחלב עז שנקשרה ליתד האוהל), הם עברו לעקרון (מזכרת בתיה) ובשנת 1932 הגיעו לחיפה, שם סבי הועסק בחברה ליצוא פרי הדר דרך הנמל שנבנה בשנים הללו. כשסיים אבי את בית הספר היסודי הוא עבד כשוליה במוסך ובזמנו הפנוי שימש כ"שליח" במסגרת ההגנה ואף זכה לרכוב מספר פעמים בסירת האופנוע יחד עם יעקב דורי (לימים הרמטכ"ל הראשון) למטווחים באקדח במערות בית שערים. בערבים דב השלים את בחינות הבגרות במשך שנתיים בבית ספר ערב ולאחר מכן, בעודו נער, עלה על הים והפליג ברחבי הלבנט ואף לארצות רחוקות יותר הגיע. הסיפורים של דב רבים מספור ובמסגרת שהוקצתה לנו בחרתי להביא קטעים (גם אותם קיצרתי) מפרק מזכרונותיו.

חיפה טריידר

באמצע קיץ שנת 1939 עגנה בנמל בחיפה האוניה Haifa trader, אוניה בת כ- 5000 טון מעמס שהועברה לדגל פלסטינה (א"י). רב החובל היה יווני רוסי או רוסי יווני, על כל פנים אלו היו שתי השפות היחידות שהוא שלט בהן. הקצין הראשון היה יווני מצרי תושב מצרים, החובל השני היה רוסי לבן, גולה חסר תושבות קבע במקום כלשהו, ידע קצת רוסית וקצת ערבית. גם רב המלחים היה רוסי לבן, אבל לימים התברר שהוא היה פולני במקור, מאזור שהועבר מפולניה לרוסיה או להפך. יתר הצוות היה מורכב מתערובת של מצרים, יוונים וכמה ללא הגדרה לאומית כל שהיא. בצוות מסיקי הפחם היו עשרה מצרים שגרו בצד השמאלי של מגורי הצוות בחרטום.

בעלי האוניה הסכימו לקבל אותי ועוד שלושה יהודים מחיפה לעבודה כמלחים כשירים. האונייה נראתה כאילו יצאה מדפי הספר "אוניית המתים" של טרוון. ענתיקה, מוזנחת להחריד, הצבע המתקלף חשף עץ בשלבי ריקבון שונים ומשטחי הברזל מכוסים היו בשכבה עבה של חלודה. באונייה לא היה מחסן קירור ובמקום זאת היה ארגז קרח בנפח 16 מ"ק לאחסון בשר. היות והקרח שרד באזורינו ימים ספורים בלבד, הצטיידה האוניה בתריסר ראשי צאן ששוכנו בגדרה בירכתיים. ארוחות הבוקר היו מורכבות מזיתים שחורים ששלינו מחבית עץ שעמדה במרכז תא המגורים ששימש אותנו גם כחדר אוכל, ומכיכר לחם אחת לכל איש צוות, אותה אפה הטבח שהיה איש זקן וחלוש שעבר כבר את גיל השבעים.

הפלגנו מחיפה במהירות של 8 קשר כשפנינו מועדות לנמל בון באלג'יריה, שם הטענו את האונייה בעופרת ברזל שכיסתה אותנו וכל פינה באונייה בשכבה עבה של אבק חום ודביק. את אורך המסלול בים ניתן היה למדוד לפי זמינות מיני הבשר בתפריט. בחמשת הימים הראשונים נהנינו מהבשר שבארגז הקרח, אחריהם כשישה ימים של בשר מהעדר הקטן בירכתיים, ולאחר מכן הבשר המלוח והמגעיל מהחבית. היה לי ניסיון בשחיטת תרנגולות ויונים אבל כשניסיתי את כוחי לראשונה בשחיטת הכבש גיליתי את הקושי בהתנגדות הפיזית ובמבט העינים בי כאילו הוא מתחנן: "אנא עזוב!". מכל מקום הצלחתי, וכך חשב גם רב המלחים שציין אותי לטובה.

לאחר חציית גיברלטר, מפרץ הביסקיה, התעלה האנגלית, והים הצפוני הגענו בסוף יולי שנת 1939 (כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה) לברונסביטל, עיירה קטנה בפתח תעלת קיל בגרמניה. נשלחתי לרדת לרציף כדי לקרוא את השוקע בחרטום ובירכתיים, ובעודי עושה זאת הופיעה קבוצת צעירים לבושים מדי ה"היטלר יוגונד" (נוער היטלר), במה שנראה כטיול מאורגן, ואני שומע את אחת הצעירות קוראת אל מדריך הקבוצה "זוהי אונייה פלסטינאית, אפשר לקרוא זאת על הדגל". בל נשכח שהמושג "פלסטינאי" היה אז שם נרדף ליהודים. אינני יודע אם היא או המדריך שלה עשו את ההקשר. מכל מקום טיפסתי חזרה לסיפון והפלגנו בתעלה הגרמנית כ-15 שעות עד שנכנסנו לים הבלטי, שם שטנו עוד יומיים עד שעגנו לנמל גדיניה (גדנסק) בפולין.

גדיניה, כמו כל נמל בסוף המסע היא מקום טוב להתפרקות. מסעדות עם אוכל של ממש, בתי קפה, העבודה בנמל התנהלה בעצלתיים, כך גם החיים בכלל בעיר זו. כך הגענו לאמצע אוגוסט ואז החלו להופיע ידיעות בעיתונים שמשהו מתרחש, סופר על מרגלים גרמנים שנתפסו ביערות הסביבה אבל זה לא נגע בנו. לאחר שגמרנו לפרוק את עפרת הברזל עברנו למעגן קרוב, שם התחלנו בהעמסת מטען קורות עץ שיועד לנמל אלכסנדריה. במעגן החדש גיליתי שהסוורים שהטעינו את האונייה היו לכאורה פולנים לכל דבר, אבל הקשר עם מנהל העבודה שלהם התבצע בעיקר דרכנו, קומץ היהודים בצוות, בזכות ידיעת השפה הגרמנית ברמה זו או אחרת. התפתחו בינינו יחסי ידידות וכשהזמין אותנו המנהל לביתו, הבנו שהוא חי כפולני בחוץ וכגרמני בביתו. הוא סיפר לנו (והוא ידע בדיוק מי אנחנו) שהוא תומך בהיטלר אבל לא מפני שהוא אוהב אותו, אלא מפני שהוא שונא את הפולנים שנאת מוות בגלל שהם מתנכלים לאוכלוסיה ממוצא גרמני דורות רבים. בינתיים רב החובל היווני-רוסי הוחלף ברב חובל בריטי ואז התברר שאני הוא היחיד שיכול לשמש כמתורגמן בינו לבין המצרים והיוונים דוברי הערבית. יום ראשון אחד נועדנו, פרנק חברי הייקה שדיבר רק יידיש וגרמנית, ואני עם שתי בחורות שהביאו איתן שני זוגות אופניים, חדרנו ליער וערכנו שם פיקניק משגע. כשעזבנו את המקום והתנהלנו בעצלתיים לכיוון העיירה מצאנו עצמנו מול חייל פולני המכוון אלינו רובה. באותו רגע שתי הבחורות קפצו על אופניהן ונעלמו. לחשתי לפרנק שלא יעז להוציא הגה וישאיר לי את הדיבורים – הבנתי שאם הם יבינו שהוא דובר גרמנית נהייה בצרות. הוא הוביל אותנו למחנה צבאי סמוך שם היה קצין שהתעקש לדבר אתנו בגרמנית. ואני המשכתי לומר שוב ושוב מילה אחת "אינגליש", "אינגליש". הועברנו מהמחנה הצבאי לתחנת משטרה ולאחר חקירה נוספת שוחררנו לאונייה. לאחר עוד יומיים של עבודת טעינת העצים,  היה זה בסוף חודש אוגוסט, הופיע באונייה הקונסול הבריטי והורה לרב החובל לעזוב הכל, ולהפליג מיד מהנמל וכך עשינו.

בתאריך 1 לספטמבר בשעה 04:45 פתחה ספינת המערכה הגרמנית "שלזוויג-הולשטיין" באש מתותחי 355 המ"מ שלה על הבסיס הצבא הפולני בווסטרפלטה, הנמצא בסמיכות לאזור בו בילינו בנעימים את כל חודש אוגוסט. שעה מאוחר יותר חצו ראשוני החיילים הגרמנים את הגבול –  החלה מלחמת העולם השניה.

(עד כאן מזכרונות אבי דב ברסלר)

דב שני משמאל לאחר הכשרה לטייס לנקסטר

הפלגתו זו של המספר, אבי דב ברסלר ז"ל , נמשכה עוד זמן רב. עם פרוץ הקרבות נאלצה האונייה לשוט במסלול המקיף את האיים הבריטיים באוקיינוס האטלנטי ממערב. בפלימות׳ רב החובל והאלחוטאי הבריטי עזבו את האוניה וכן עוד מספר אנשי צוות, ביניהם מספר חולים וכאלה שסרבו להמשיך בהפלגה בים בעת מלחמה. במקומם העלה בעל האונייה מספר ימאים שהמשטרה שחררה בשמחה לצורך זה ממעצרם בבית המעצר המקומי, ביניהם ארבעה מסיקים כהיי עור מהאיים הקריביים, איש סיפון ליטאי, טבח ממוצא לא ברור, וקצין רביעי דני רב ממדים. באונייה לא היה תקן לקצין רביעי אבל השלטונות הבריטיים, שהיו להוטים להיפטר מכמה שיותר טיפוסים מפוקפקים שאכלסו את בית המעצר, צירפו גם אותו לחבורה. הם יצאו מהנמל והטילו עוגן בציפיה לרב החובל המחליף, ודב ממשיך:

״לאחר כמה שעות הופיעה סירה, עליה רב החובל החדש, איש קטן קומה ושיכור כלוט שהביא אתו רק מזוודה קטנה וחביונית רום גדולה ממנה, בקושי הצלחנו להרים את רב החובל השיכור ואת החבית אל הסיפון. בגלל מהירותה הנמוכה של ה"חיפה טריידר" אי אפשר היה לצרפה לאחת השיירות המוגנות ששטו לעבר גיברלטר, והיא נאלצה לשרך דרכה במסלול השיט הרגיל לאורך החופים של ספרד ופורטוגל. שלא כרגיל, התוואי היה נטוש לחלוטין. במשך כל ימי ההפלגה בנתיב זה, שבזמנים רגילים שטות בו אוניות לאין ספור, לא ראיתי אפילו אונייה אחת עד שהגענו לגיברלטר משם המשכנו לאלכסנדריה.״

סוף דבר שאינו אלא פתיחה לדברים רבים נוספים: דב ברסלר עזב את האונייה באלכסנדריה וחזר לחיפה. בשנה שלאחר מכן הוא הפליג במספר הפלגות, ביניהן הפלגה מסמרת שיער על האוניה "הר ציון" שהובילה אספקה לאנגליה בים שורץ צוללות גרמניות. באוקטובר שנת 1940 התגייס לצבא הבריטי כאיש ים ושירת על ספינת משמר בנמל אלכסנדריה. לאחר מספר חודשים התנדב לקורס טיס אותו עבר בהצלחה יחד עם עזר וויצמן וסיים את המלחמה בלונדון כטייס קרב. ככל שהוא סרק את השמיים מקוקפיט הספיטפייר שלו, לא יצא לו אפילו פעם אחת להיתקל במטוס אויב. אבל הוא כן הצליח לכבוש את ליבה של בחורה יהודייה לונדונית מקסימה ושניהם יחד הכניסו אותי לסיפור חייהם.

אמי, ריני שמה, בת למשפחת וויסמן שהיגרה לבריטניה מרומניה נולדה וחיה בלונדון, שירתה בעת המלחמה בחיל העזר של הנשים ובמסגרת זו התגוררה חלק מהתקופה במשק חקלאי, שם עבדה מבוקר עד ערב בגן הירק וברפת במקום בנו של האיכר שגוייס לצבא. לאחר מכן היא הוצבה בלונדון שם עסקה בחלוקת חלב בשכונות מוכות ההפצצות באמצעות סוס ועגלה. היא חזרה וסיפרה לנו על מקרה בו פלוגת חיילים שצעדה שמאל ימין ברחוב הבהילה את הסוס שהתחיל להשתולל ולהרים רגליים קדמיות עד שמפקד הפלוגה, a handsome fellow לדבריה, השתלט עליו.

מילדות שמענו מאמי ואבי על החוסן הלאומי של הבריטים בעת המלחמה ואבי כותב: ״… באותה לונדון לא הפסיקו את ההופעות בתיאטרונים גם כשטילים נחתו ללא התראה מוקדמת במרחק של פינת רחוב אחד או שניים מבימת השחקנים, ואלו לא דילגו אפילו לא על שורה אחת מהטקסט… כמה שונה מנהירתם של של כה רבים מכוכבי התיאטרון והבידור מתל אביב לאילת עם הישמע ה"בום" הראשון של הטיל המפגר של סאדם חוסיין שעשרות כמוהו לא הצליחו להרוג יותר מאדם אחד במשך מספר שבועות.״

כשהסתיימה מלחמת העולם אבי עבד כסקיפר של גוררת בנמל חיפה ולאחר תום הקרבות היה מראשוני חברת הספנות "צים". אמי הייתה כל חייה עקרת בית. הוא התקדם בסולם הדרגות, ביצע תפקידים רבים ומשימות מיוחדות שחרגו מהעבודה הרגילה בחברה מסחרית, ביניהן הקמת חברת השיט הלאומית של בורמה. לאחר מכן הוא השתתף בהקמת חברת השיט הלאומית של גאנה. בתפקידו האחרון שימש כסמנכ"ל חברת צים. אחותי דניאלה, צעירה ממני בשנתיים, נשואה לאלכס ורהפטיג מהפלוגה (לא אני הכרתי ביניהם), והם חיים בקנדה. אבי, שהחזיק במינוי חירום בחיל הים בדרגת סגן אלוף, לא העריך במיוחד את החייל של תקופת גיוסנו והיה מאוד מאושר כשאמרתי לו שאני מתכוון להתנדב לצנחנים.

הזכרתי קודם את עזר וויצמן שהיה עם אבי בקורס הטייס. בעצם, אני חייב לו את השתתפותי במלחמת ששת הימים. כשהייתי בכלא בעקבות התאונה ומותו של לילו ז"ל התחילה ההמתנה ואז חשבנו, אבי ואני, שזו לא תהיה בושה אם הוא יבקש מחברו הטוב שהיה ראש אג"מ שידאג שישחררו אותי לפלוגה, כך שלא אפסיד את המלחמה ואחזור למעצר/למשפט כשהכל יסתיים. כך היה – וכך הספקתי להגיע לשטח הכינוס שעות ספורות לפני פקודת "סדין אדום".

איור של אריה טופור 

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

גידי ברסלר תרם סיפור נוסף למאגר, לקריאתו לחצו כאן