מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיפה במלחמת השחרור

סבתא ואני באחד ממפגשי התכנית
סבתא בחפשה בהולנד
זכרונות מילדותי בחיפה בתקופת יסודה של מדינת ישראל ומלחמת השחרור

רבקה ויס בלוק נולדה באנגליה 1939 ועלתה לירושלים. בגיל חמש משפחתה עברה לחיפה.

במפגשי תכנית הקשר הרב דורי שמעתי את סיפור ילדותה בתקופת מלחמת השחרור

"אני הייתי בת תשע ואני חושבת שבכיתה ד'. אך אני זוכרת עוד מכיתה ג' את ההצבעה במועצת האום (האומות המאוחדות) האם לאפשר מדינה משלהם על פי תכנית החלוקה. זו הייתה ההצבעה שבה התקבלה תכנית החלוקה. באותו לילה כל המבוגרים ישבו ליד הרדיו. טלוויזיה, לא הייתה אז והקשיבו להצבעה ולקולות של המדינות שתמכו, המדינות שהתנגדו והמדינות שנמנעו. עד הרגע האחרון היה מתח. ברגע האחרון כשהודיעו שאכן, ברוב קולות התקבלה ההחלטה לאפשר את הקמת המדינה, פרצו כולם במחולות ושירים וריקודים ברחובות.

בשלב זה הוריי, שבדרך כלל היו בסדר גמור, הפעם החליטו שהחגיגות יחכו למחר והלילה הילדים שלהם ישלימו שעות שינה. למחרת בבוקר אמא שלי ניגשה לחדר שלנו בו ישנו ארבעת הילדים ביחד וסיפרה לנו על ההחלטה באום, ו"שמהלילה יש לנו מדינה משלנו". הורי היו ציונים גדולים ושמחו בצורה בלתי רגילה, אבל אני התאכזבתי שלא העירו אותנו בלילה כזה גורלי וחשוב והלכתי לבית ספר וכולם סיפרו איך רקדו כל הלילה ואילו אותי לא העירו. כשהבנתי שיש מדינה … הבנתי שיש משהו מאוד מאוד משמח, אני גם חושבת שקלטתי לפני כן שמדברים על לאפשר הקמת מדינה אבל אין לי זכרון ספציפי.

הכרזת העצמאות והתחלת המלחמה

אני זוכרת שהמלחמה התחילה עוד לפני ההכרזה ואני זוכרת למשל, שבשבת אחת דפק בדלת מישהו מההגנה וקרא לאבא שלי לבוא מיד לנמל, להפגין נגד גירוש אניית מעפילים. אבא שלי היה עם טלית אז הוא אמר לו "תן לי לסיים תחילה את התפילה", אבל האיש מההגנה מאד כעס ואמר לו משהו לא יפה נגד "אדוקים", שלא יודעים מתי חשוב לרדת להפגין. בסופו של דבר אבא שלי ירד, אבל אני זוכרת את זה כצליל לא נעים שהיה בארץ שהדתיים לא מבינים.

זו הייתה ההצבעה באו"ם (האומות המאוחדות), אבל אחרי כמה חודשים במאי, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה, אף על פי שלא היו ריקודים הפעם לאבי היה חוש היסטורי מפותח. הוא לקח אותי ואמר שאנחנו הולכים לשמוע את הכרזת המדינה שהייתה בתל אביב. שם היה מגבר גדול שבו אפשר היה לשמוע את האירוע גם בחיפה. התכנסנו ליד עיריית חיפה עם המוני אנשים ושמענו את קולו של בן גוריון ואני הרגשתי דרך ההתנהגות של אבא שלי, שזה מעמד יוצא מן הכלל. להגיד לך שאני זוכרת את המילים של בן גוריון לא. אבל אני זוכרת את קולו ואת התחושה וההתרגשות של האנשים סביבי ואת אבי ואת הקול של בן גוריון.

האווירה … האווירה הייתה אווירה של שמחה גדולה של משמעות כי פתאום כל הקרבות שקדמו לרגע הזה פתאום, הכל קרם עור וגידים ואת זה הרגשתי ועד היום אני מודה לו בליבי שהוא הבין את זה ובא לקחת אותי להיות חלק מהרגע ההיסטורי הזה.

לאחר מכן התחילה המלחמה. היא הורגשה בעיקר בערים מעורבות ורוב הערים הגדולות היו מעורבות. חיפה לדוגמה, הייתה גם כן מעורבת. בתוך חיפה שכונות שלמות היו ערביות. מה שכן ברצוני להוסיף שכילדה קטנה כאשר גרנו בירושלים אני זוכרת שהתושבים הערבים היו חלק משגרת החיים שלנו. אני זוכרת לדוגמה את אמי פותחת את הדלת ואני לידה ובדלת עמדה ערבייה עם מגש גדול מלא תאנים, שלידם עמדו מאזניים שבהם היא השתמשה כדי לשקול את התאנים. אז אמי הייתה קונה את התאנים. אמי אפילו ידעה כמה מילים בערבית שבעזרתם דיברה איתה. היה זה ברור שהערבים נמצאים בעיר. אחר כך יותר מאוחר נודע לי שאבא שלי כחייל הוצב בואדי ניסנס, אזור מגורים משותף והם ישבו על בית אחד ומולם היו ערבים בבית אחר ובית שלישי הבריטים ואבי סיפר לי שהוא שמע אותם שואלים את הבריטים: "?All right we kill the jews" והבריטים אמרו: All right.

אני זוכרת שאבי היה חייל פשוט שהוצב שם בואדי ניסנס. עוד אני זוכרת שבלילה שבו שוחררה והוכרעה כשהערבים נטשו או ברחו (אם כי רבים לא נשארו), היו הדי פיצוצים שהחרידו את החדר וסבתא שלי ואמי ידעו שאנחנו מפחדים והם עמדו ליד הזכוכיות כדי להגן עלינו ואני יודעת שבבוקר של ערב פסח באו להודיע לאמי להגיד לאמא שלי שאבא חי.

אני זוכרת שאני עזרתי לאמי להכין את הסדר, כשאבא שלי הגיע הוא היה עייף מאד מהקרבות ולא היה בבית כמה ימים. באו איתו גם בחור שבא תמיד אלינו לבית עם עוד צעירים מהולנד שעלו לבד לארץ. אז בא ויקטור ישר משדה הקרב עם זר פרחים סגולים שקטף בשדה הקרב. וגם בחורה בשם רבקה שטיין שהייתה מגיעה אלינו באופן קבוע. הסדר התחיל, כולנו היינו מאד חגיגיים אבל שלושת האנשים שבאו מהקרבות נרדמו במהלך הסדר – הם לא יכול להישאר ערים הם היו כל כך מותשים מהלחימה!

למחרת ירדתי עם אבא שלי לואדי ניסנאס ושם ראינו איפה היו הקרבות ואיפה הוא לחם. פתאום הבנתי שאבא שלי נלחם! הוא נלחם מול אנשים שהיו בעמדה מולו וזה מכל הדברים המחיש לי שהייתה ממש מלחמה.

זה היה הלילה של ההפצצה אבל חיי היום יום התנהלו אחרת – קודם כל בנו מין חומת שנועדו לחסום כדורים מול כל הבתים היו גם התקפות מהאוויר של מטוסים שעד היום אני לא יודעת של איזה צד הם היו. היה גם מקלט של הבית בקומה התחתונה שם גרנו. אני רציתי להיות בכיף של המלקט אם השכנים שלי. הוא היה פרופסור בטכניון ואשתו הייתה עם מחוות גדולות והיסטריות (למשל הייתה אומרת שתקפוץ מהחלון שהיה בגובה של חצי מטר כשהבנות שלה שהרגיזו אותה.)

אז כשהייתה אזעקה נכנסתי אליהם ואשתו ישבה על השירותים וכולם מסביבה באתי אליהם להיות איתם במקלט אבל והם אמרו את "לא צריכה להיות, פה יש לך מקלט משלכם אל תתפסי עוד מקום מיותר" וזה עלבון שאני זוכרת. אך אם דיברנו על שגרה המשכתי ללכת לבית הספר למרות שגם שם הקימו חומת נגד כדורים.

בית הספר הייתה לי מורה שרצתה שנבין את המצב, לכן היא דיברה איתנו על המלחמה ולימדה אותנו שירים על הלח"י ועל אצ"ל לדוגמה אני זוכרת "אצל לחי הגנה יקימנו מדינה" שזה ראשי תיבות של "אלוהים" היו גם מורים שהלכו למלחמה לדוגמא, אני חושבת שהמורה למתמטיקה חנוך שאני זוכרת מכיתה ח' סיפר לנו איך היה לו במלחמה. הייתה למעלה שכנה שבעלה נפל בשבי בגוש ציון והיא הייתה במצב קשה, אז אמרו לנו "תתחשבו בה, קשה לה, מכיוון שבעלה בשבי".

בנוסף אני זוכרת שהגיעה ילדה לכיתה בשם זיווה שישה שאבא שלה לחם על העיר צפת, שגם היא הייתה עיר מעורבת, והוא נפל בקרב הזה ופתאום ליוונו אותה משלב הזה שבו שהיא נעשתה יתומה מאב ועוד היום יש לנו קשר פגשתי אותה גם כשהייתי בהולנד.

אני לא זוכרת אם היא אי פעם הודתה לנו על זה שעזרנו לה אבל אני חושבת שהייתה לנו ברית חזקה. השתדלנו לא לדבר על אבות ולשמור עליה. לאחר מכן פגשתי אותה בהמשך בהולנד.

בעצם אם דיברנו על אבות חשבתי על סבתא שלי ששרדה את ברגן-בלזן ומצאה את עצמה במלחמה אבל היה לה איזה כושר עמידות שהתפתח לה והיא לא פחדה. היא נהגה לקחת אותי למסעות קניות והיא אהבה לתפור לנו בגדים עד היום אני זוכרת כל בגד שהיא תפרה לי. פעם אחת היא הייתה עסוקה בשמלה לאמי והייתה חסרה תחרה לצווארון, אז היא ידיעה שיש חנות לידי שוק תלפיות. זה אזור מעורב בחיפה שם השתוללה מלחמה, אבל היא לא שמה לב ואז יצאנו לרחוב הרצל, ככל שהתקדמנו בו הלכו והתמעטו בו האנשים.

ואז אני זוכרת את זה כמו היום, פתאום אני רואה שני כדורי רובה עפים מאלינו כאילו מיועדים אחד לי ואחד לסבתא שלי, לפגוע אחד בה ובי, ואז מישהי אמיצה עמדה במרפסת מעל ואמרה גברת השתגעת מה את לוקחת את הילדה להרוג אותה.. וסבתא שלי אמרה "אולי היא צודקת, אבל אני לא מתרגשת מזה, אחרי ששכבתי בתעלה הפתוחה שהמפציצים הנאצים מעלי זה לא מרשים אותי…"

כל הזכרונות מהמלחמה מלווים אותי אבל בשורה התחתונה זה האומץ אני חושבת שאני בן אדם די אמיץ ואני חושבת שרכשתי את זה בשנים האלה.

האווירה בכיתה עם גברת שלוסר, שמלמדת שירי פלמ"ח וקרב ועצמאות ומה שהיה מסביב מהשכנים הבנתי שיש מצב מלחמה, שאנחנו צריכים לעבור אותו. בזכות האומץ ולמרות כל דברים מסביב אף פעם לא האמנתי שיש סכנה קיומית למדינה, לא הייתה לי חשיבה כזו אסטרטגית וגם לא אמרו לנו שיש סכנה, מכיוון ש גם לא היינו רגילים למדינה ושנית כל מה שקיבלנו שהמסר שיש מלחמה וקורים דברים קשים, אבל הייתה תקווה ועמידות וזה מה שעיצב חלק ממני. העמידות – המסר שקבלנו היה הדבר הראשון: שאתם צריכים לתת הדור שלכם. הדבר השני: המלחמה ההיא הייתה צודקת ולא הייתה ברירה והדבר השלשי: ארץ ישראל לא באה על מגש של כסף.

הזוית האישית

נהנו מאוד מכיוון שדרך מפגשי תכנית הקשר הרב דורי, למדתי על הילדות של סבתא ועל התקופה: איך זה  היה לגדול בצל מלחמה.

מילון

תחרה
בד עשויי בטכניקה מיוחדת שיוצרת בו חורים ודוגמאות

ציטוטים

”ארץ ישראל לא באה על מגש של כסף , לא היה מגש של כסף “

הקשר הרב דורי