מאגר סיפורי מורשת

שמי זכריה חנן, אני משתתף השנה, תשע"ט, בתכנית הקשר הרב דורי. אני מספר את הסיפור האישי שלי, שכמובן יכול להיות דומה לסיפורם של ילדים אחרים בתימן.

המורי (מלמד)

בתימן לפני שנים רבות לימוד קריאה וכתיבה ובכלל לימוד בבתי ספר היו מיועדים לבנים בלבד, הבנות נשארו בבית לעזור לאמהות במלאכת הבית והמטבח ונותרו ללא ידיעת קרוא וכתוב. אותנו, הבנים, מהיום בו התחלנו לדבר התחילו ללמד קטעים מהתפילה ופסוקים קצרים מן התורה. כך למדתי בשלב ראשון לדקלם קטעי תפילה ופסוקי תורה כגון: תורה צווה לנו משה", "שמע ישראל" וכו', לקיים מה שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם". בגיל 4 התחלתי ללמוד אצל המורי (מלמד) אותיות וניקוד, ותוך כשלושה חודשים כבר הכרתי היטב את כל האותיות, את הניקוד ואופן ההגייה הנכונה שלהם (כמובן בהגייה תימנית שמעט שונה מהעברית של היום). בשלב הבא כבר יכולתי ליצור משפטים מהמילים ע"י לימוד פסוקים מפרשת השבוע.

בתימן היה קיים מחסור בספרים מפני שלא היו שם בתי דפוס, ולכן כאשר ישבנו אצל המורי, התלמידים ישבו על שרפרפים פנים אל פנים, כלומר, שחלק מהם מביטים בספר באופן רגיל, ואילו השאר שממולם ואלה אשר היו בצדדים מביטים בספר בצורה לא ישרה – ומכאן אין פלא שיהודי תימן יודעים לקרוא את הכתב מכל צדדיו. כשהייתי בן 4.5 לערך, ביודעי כבר קריאה מדויקת של פסוקי התורה, הייתי מוכן ומזומן לעלות לתורה בשבתות לעליית שישי, היא עלייה המיועדת לפי מנהג תימן לילדים. בגיל 5 עליתי גם לקריאת ההפטרה מתוך ספר התנ"ך. כמו כן, למדנו גם אגדות מתוך ספר האגדות "עין יעקב" והיה עלינו ללמוד שתיים שלוש אגדות בעל פה. אגדות אלה השמעתי אותם כדברי תורה בסעודות בבית (גם בימי חול) לפני ברכת המזון ובסוף סעודות שמחה.

ההכנה לעלייה לארץ ישראל 

חודשים לפני העליה לישראל שליחי המדינה והסוכנות נתנו הוראה ללמד גם את הבנות קריאה ואכן נפתחו קבוצות של בנות שלמדו את הקריאה. באחת הקבוצות למדה אחותי, שגדולה ממני בארבע שנים ובפעם הראשונה למעשה בחייה היא ישבה ולמדה. בשנת 1949 בהיותי כבן 5 עלינו לארץ ישראל. בהגיענו לארץ, המיון והשיבוץ לכיתות היה לפי מבחן קריאה ולא על פי הגיל. כתוצאה מכך אני שובצתי לכיתה ג' (למרות שהייתי בן 6) ואחותי שהייתה גדולה ממני ב- 4 שנים, לכיתה א'. כעבור מספר שנים הגעתי לכיתה ח' והיא לכיתה ו'. לא אהבתי את זה וביקשתי לחזור לכיתה ו' וללמוד עם אחותי. בחופש הגדול נפרדו דרכנו, אני נשלחתי לישיבה והיא לצערי נפטרה, בגיל צעיר ביותר.

התחנכתי מחוץ לבית בפנימיות עד לצבא. אחרי הצבא הלכתי ללמוד כלכלה חקלאית באוניברסיטה העברית וקיבלתי גם תעודת הוראה. מאז ועד היום אני מנסה להנחיל לילדיי ולנכדיי כי כדי להצליח בחיים צריך הרבה כוח רצון ואתו – השמיים הם הגבול !

הוריי

הזוית האישית

עומר: במפגשים בקשר הרב דורי, הכרתי ושמעתי סיפורים שונים ומעניינים שסופרו מפי המשתתפים בקשר הרב דורי.