מאגר סיפורי מורשת

 הקדמה

שמי חני מעודי ואני נולדתי בישראל בשנת 1964 למשפחת כרמי מיוצאי תימן. בחרתי לכתוב על טקס החינה כיוון שבצעירותי סירבתי לקיים טקס זה לפני נישואיי. ומשום שאמי במשך חייה נהגה ללוות כלות לחופתן. ספור זה מוקדש באהבה רבה לאמי ולהנצחתה.

טקס החינה

טקס החִינָה (או חֶנָה) הוא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי חלק מיהודי עדות המזרח. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי הכופר הלבן, בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע וכסימן למזל טוב. החינה שימשה לטקסי שמחה עתיקים במזרח הקרוב הקדום.

הכנות לחינה:

את החינה החלטנו לעשות בחצר הבית וכל בני המשפחה כולל החתן נרתמו לעזרה. חודש ימים ניקינו וסידרנו את החצר ואף פלשנו, כמובן ברשות, לחצר של השכן, כיוון שלחינה הוזמנו 600 איש. לחינה הזמנו מלבישה שהיא גם זמרת, להלביש את בתי שירן בכמה תלבושות שונות. בערב החינה בישלנו אוכל תימני. את החינה שמורחים על היד, אחותי הגדולה מרגלית הכינה. הכלה לבשה תלבושת ראשונה לפי המסורת התימנית, תכשיטים ואיפור תואם. כשהמלבישה סיימה היא קראה לי ולקבוצת נשים שיודעות לשיר. פה אני חייבת לציין שאימא שלי הייתה חסרה לי מאוד כי אימא שלי ז"ל הייתה מלווה כלות בשירה מרגשת בצאתן מהבית.

טקס החינה של שירן מעודי

הטקס מתחיל כשהכלה מוכנה. מלוות אותה קבוצה של נשים עם הזמרת. על ראשן הן שמות מזהרה שבתוכה יש נרות ופרחים. כשבתי יצאה מהבית התרגשתי מאוד. זאת חוויה בלתי נשכחת וסוג של סגירת מעגל כי אני עצמי לא עשיתי חינה והצטערתי על כך. כשהכלה כבר בדרך למקום האירוע הצטרפו כל בני המשפחה, חברים ודודים לרחבת הריקודים שבה כמובן מוסיקה תימנית וכאן מתחילה החגיגה האמתית.

לאחר הריקודים והאוכל, הכלה מחליפה לבוש מסורתי אחר לטקס החינה, שאחד מפריטיו זה הגרגוש שמניחים על הראש.

הזוית האישית

רואי – היה לי כיף עם סבתא חני כי למדתי הרבה דברים שלא ידעתי עליה ולמדתי דברים חדשים על אמא שלי ועל המשפחה שלנו.