מאגר סיפורי מורשת

 

 

 

 

אבא היה לעיתים מובטל ועבד בעבודות מזדמנות בבניין מעת לעת. זכורה לי תמונה של אבא כשהוא עובד בבניית נמל תל אביב, בנייה שנסתיימה לפני היוולדי, בתאריך 23 בפברואר 1938.

 

בכה' שבט התש"ה, 8 בפברואר 1945, (שלושה חודשים בדיוק לפני כניעת גרמניה) גדלה משפחתנו, נוספה אחות, אסתר. לאחר סיום המלחמה, זכה אבא, כחייל משוחרר ופצוע מהצבא הבריטי, בזכות לקבל בית במחיר מוזל. נבנתה שכונה חדשה בת 12 בתים דו- משפחתיים בדרום שכונת רמת יצחק שברמת גן, דרומית לשכונת תל יהודה, בסמוך מצפון לכפר הערבי סלמה, לימים "כפר שלם".

 

בשבתות היינו צועדים ברגל כ-4 ק"מ מביתנו בנחלת גנים אל השכונה הנבנית. גוררים ודוחפים בחולות  עגלת תינוקת ובה אחותי הקטנה. הבית שזכינו בהגרלה היה בית במרכז השכונה ליד שטח ציבורי פתוח. הבתים נבנו בדרך חדשנית לאותה עת. במקום שעתיד לעמוד בית, הונחו 6 עגלות (בימות) רחבות, שטוחות, עשויות עץ. כל בימה הייתה במידות זהות לקיר העתיד להיבנות לצדה, בצד הצפוני ובצד הדרומי היו שתי עגלות צמודות במידות זהות לשתי דירות בבית דו משפחתי. פועלים סידרו על הבימות אבנים גדולות מסוג אבנים ששימשו לשכבה הראשונה שהייתה מונחת לצורך סלילת כביש. יצקו עליהן בטון כדי להדביקן זו לזו. לאחר סיום העבודה בכל הבימות והתייבשות הבטון, ששה טרקטורים דחפו יחד את הבימות שחלקן התחתון היה בצורת חצי מעגל, כל אחד בימה אחת, העמידו אותן על צידן, נוגעות זו בזו. בדרך זו, בבת אחת הוקם מבנה בין ארבע קירות לשתי דירות (בדומה לבנייה טרומית שנים מאוחר יותר). חיברו את הקירות אחת לשנייה, יצקו גג ונוצר בית. החלוקה הפנימית, ההפרדה בין הדירות ויתר העבודות נעשו לאחר מכן.

 

בשנת 1947, לפני חג הפסח, בעודי לומד בכיתה ג', עברנו אימא, אבא, אסתר ואני לביתנו החדש, לימים רחוב החייל. מעת שעברנו ועד סוף שנת הלימודים המשכתי ללכת רגלי לבית הספר בבני ברק.                                

 

הבית ברחוב החייל 

 

תכולת בית דלה מועמסת על משאית קטנה. עוברים לבית חדש בדרום רמת גן בסמוך מצפון לכפר הערבי סלמה. בית זה – לעומת הדירה בבית קירשנר בנחלת גנים ארמון. זה בית שלנו ולא דירה שכורה. שני חדרים גדולים יחסית, מטבח גדול, שירותים ומקלחת בתוך הבית וחצר שלנו ללא שותפים. עם סיום ההתארגנות בבית, לאחר מספר ימים, אני יוצא לחצר ומתחיל בעבודות גינון. האחריות על הגינה היא שלי ורק אני מטפל בה וקובע מה יגדל בה. 

 

מזה שלוש שנים אני חוסך כסף מטבעות של חצי מיל לכופר היישוב ומטבעות של מיל. כופר היישוב היה מגבית שנגבתה על ידי הנהגת היישוב לצורכי ביטחון. את רעיון המגבית יזם הוועד הלאומי ביום 24 ביולי 1938 שבועיים לאחר היוולדי. המגבית הוקמה בשל הצורך במימון ההוצאות הכבדות שהיו להנהגת היישוב וארגון ההגנה.

 

במסגרת זו הונפק מטבע פח בערך של חצי מיל. מטבע זה בנוסף למטבעות בעריכים גבוהים יותר שימש את היישוב כהליך חוקי על אף שלא היה כזה. הרביזיוניסטים (לימים תנועת חירות) סירבו להשתתף במגבית זו שהייתה בעיקרה למימון ההגנה והקימו קרן אחרת קרן תל חי.

 

מגבית כופר היישוב בוטלה עם הקמת המדינה ומה שנשאר זה שם צומת הרחובות ביאליק וארלוזורוב ברמת גן והכיכר שבצומת. השם ניתן לכיכר שכן בצומת זה היה הסניף הגדול ביותר של "כופר היישוב" שחלש על גוש דן. בחזית הבית הייתה כרזה גדולה "כופר היישוב". מכאן שם הכיכר בפי הציבור, על אף שמשנת 1954 השם הרשמי של הצומת והכיכר הוא כיכר העצמאות. על בניין בפינה הדרום מזרחית של הכיכר מופיע השם "כופר היישוב".

 

אימא נתנה לי לפני לכתי לבית ספר, החל מכיתה א', כסף לנסיעה אם אזדקק לכך ולעיתים אף חצי מיל או מיל לרכישת ממתק. הקפדתי, ככל שיכולתי, שלא להשתמש בכסף זה אלא לצבור אותו. משעברנו לגור בביתנו החדש, עשיתי שימוש בכסף שצברתי במשך כ-3 שנים ורכשתי כלי עבודה ראשוניים לגינה, זרעים ושתילים.לא היה לי כל ידע בעבודות גינון. בבית הספר הייתה גינה ובה הועסקו התלמידים בגידול ירקות. גם לי, בהיותי בכיתה ג', היה שיעור גינה שעה בשבוע. עם ידע קלוש זה אני מתחיל בעבודות. משקה היטב את הקרקע, עודר, מסלק את האבנים ושאריות צמחי בר, מערים ערימות ערוגות, יוצר שבילים, זורע ושותל. פינה לא גדולה לפרחים. שטח הירקות גדול יותר, כל הירקות הנצרכות לסלט גזר, בצל ירוק, צנוניות, קולרבי, מלפפון, עגבנייה, פלפל ופטרוזיליה וגם תות שדה. בגבול החצר מצד צפון הגובל עם הרחוב גדר חיה נותנת פרי פיטנגו.

 

כל בוקר, בטרם לכתי לבית הספר, אני סורק את הגינה. מתלהב ומתרגש מכל הנצה של זרע ומכל תחילת יצירה של פרי. מקפיד לנכש כל עשב בר, כך לימדו אותנו בבית הספר. לאחר זמן לא רב, החלה הגינה לתת פריה והסלט בבוקר היה פרי גני. בדרכי חזרה מבית הספר בבני ברק אספתי גללים של סוסים וחמורים כדי לדשן את הגינה.    

 

הבית שלנו ממוקם בדיוק באמצע השכונה בת שנים עשר בתים דו משפחתיים. המאפיין את השכונה הוא מראה הבתים שקירותיהם החיצונים אבנים גדולות מסוג האבנים ששימשו באותם שנים כשכבה ראשונה של סלילת כבישים. ממערב לביתנו – שטח ציבורי שעליו הוקם מגדל שמירה. המגדל בנוי שתי שכבות עץ וביניהן חצץ לספיגת כדורים, בראשו עמדת תצפית וירי הצופה לעבר העיירה הכפרית הערבית, סלמה (לימים, כפר שלם). העלייה לעמדת התצפית מוגנת על ידי קירות העץ של המגדל.

 

אבא מונה כאחראי על השמירה, אולי כי אנו היינו הקרובים ביותר למגדל. הימים עדיין ימי המנדט הבריטי. נאסר על היהודים באיסור חמור להחזיק בנשק. למרות האיסור ולצרכי הגנה היו לנו כלי ירייה. כלים אלו הוטמנו בסליק שהיה במיטתי. כל אימת שחיילי הוד מלכותו ערכו חיפוש למזלי לא לעיתים קרובות נתבקשתי להתחלות ולהישאר במיטה כדי למנוע חיפוש במיטה. מדרום לשכונה במרחק של כ-500 מטר החל בתי הכפר סלמה. הכפר נקרא סלמה שכן הוא שכן במקום בו שכן בעבר כפר שלמה ("ש" שמאלית) הנזכר בספר מקבים א' כמקום בו לחם יהודה המכבי בניקנור.

 

המסורת הערבית מייחסת את השם לשיח' סלמה אבו האשם  שנהרג בקרב בין הצבא המוסלמי וצבא ביזנטיון. בשטח שבין בתי השכונה לבין הכפר הערבי צמח שדה תורמוסים. נאסר עלינו, ילדי השכונה, להיכנס לשדה זה מחשש לירי של תושבי הכפר הערבי. למרות האיסור, לא עמדנו בפיתוי ומעת לעת היינו מתגנבים בזחילה לתוך השדה בניסיון לעקוב אחר עלי התורמוס הנעים ומתאימים עצמם לתנועת השמש. תנועת העלים כה איטית לא הצלחנו להבחין בה. אך שכנינו הערבים הצליחו מידי פעם להבחין בנו והיו מניסים אותנו בירי לעברנו.

 

לאחר החלטת האו"ם בשנת 1947 על מדינת ישראל השתתפו חלק מתושבי הכפר בפעולות נגד הישובים העבריים הסמוכים והיו יורים מפעם לפעם גם לעבר השכונה שלנו. בתאריך 28 באפריל 1948 במסגרת מבצע "חמץ" כיתור העיר יפו על ידי כיבוש כפרי הסביבה, נמלטו תושבי הכפר ליפו ולרמלה. בתאריך 29 באפריל נמצא הכפר ריק מיושביו.