מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה, נולדתי ברחובות בשנת 1933 כבת בכורה להוריי מינה וצדוק. באותו הבית גם גדלתי. בית הוריי היום נקרא ה"ארמון", שם שנתנה לו העירייה, כי הוא באמת הבית היפה ברחובות. אחריי נולדו עוד שלוש אחיות ושני אחים (אחד נפטר בינקותו). אחי גבריאל ז"ל נפל חודשיים לפני שחרורו מהצבא. ילדותי ובגרותי היו ברחובות. למדתי בית ספר עממי סמילנסקי המשכתי ללמוד וגם רכשתי מקצוע – גננת (ברמת אביב).

בית הוריי המכונה "הארמון"

כשהיינו ילדים לא קנו לנו משחקים, היינו צריכים להעסיק את עצמנו במשחקי חברה אם זה בבית או ברחוב. היינו יוצאים לרחוב ופוגשים חברים ומשחקים בגולות, במחבואים, קפיצה בחבל, שוטרים וגנבים ובקלאס, משעמם לא היה. בבית הספר למדו מקצועות שהיום כמעט לא מוכרים, למשל: חקלאות, נגרות לבנים, תפירה לבנות, תורנות במסעדה של בית הספר, זמרה ומקהלה להופעות בחגים.

עזרנו הרבה בבית ולא היו הרבה פינוקים, כשנולדתי אימא שלי חשבה שנולדה לה עוזרת. בגיל חמש כבר עסקתי בכל עבודות הבית. בקיץ היינו נוסעים פעם אחת לים, הללויה! את הארץ הכרתי רק על ידי טיולים של בית הספר, הנסיעה באוטובוס הייתה לי חוויה לא פחות מאשר הטיול. בשכונה בה גדלתי לא היה צריך כמעט ללכת לקניות כי הן הגיעו אלינו על ידי כל מיני רוכלים למיניהם מהפרברים. הייתה מגיעה עגלה רתומה לסוס ועליה כל מיני סוגי הירקות והפירות. גם גמל עמוס לעייפה באבטיחים היה מגיע אלינו, רוכלת עם צרור בדים על גבה, גם משחיז סכינים. כיוון שלא היה חשמל בשכונה הייתה מגיעה עגלה רתומה לסוס אשר גררה מיכל נפט וגם טנדר עם בלוקים של קרח. הנפט היה כדי להדליק מנורה ולבשל על פרימוס ופתיליה, והקרח כדי לשמור את המזון כמו מקרר.

אימא מינה ואבא צדוק

רחובות נקראה 'עיר ההדרים'. כולה הייתה נטועה פרדסים של עצי הדר. מאחורי הבית היה לנו פרדס של שני דונם בו גדלו עצי פרי של תפוזי ולנסיה. בעונת האביב התכסו העצים בפריחה לבנה ריחנית ומרהיבה! הדבורים ינקו את הצוף שבפרחים וכך האביקו את הפריחה. הריח הציף את הבית והסביבה. כאשר הפרי היה מוכן לקטיף באו פועלים עם סולמות קטפו את הפרי מהעצים עטפו וארזו את התפוזים בארגזים שהכינו במקום ונשלחו לחוץ לארץ. כל שנה הייתי עוברת חוויה זו.

פרק בוגר בחיי

בשנת 1950 קיבלתי צו גיוס לצבא. לא הייתה מאושרת ממני!! התייצבתי מפני שזה היה פרק חדש ומגוון בחיי! חויילתי והגעתי לתל נוף. משם לבסיס טירונים בירושלים, בסיס של הנח"ל, מחזור ראשון בצה"ל לעזרת הקיבוצים. המחלקה שלי נשלחה לשרת שנה בקיבוץ מנרה בגבול לבנון. לימים השטח של הקיבוץ הוחזר ללבנון. חוויה חד פעמית בחיי לחיות בקיבוץ תוך כדי שירות צבאי. כעבור שנה, כל המחלקה נשלחה להקים היאחזות חדשה ביטבתה, ארבעים קילומטר מאילת השוממה. באילת היה רק צריף של תנובה וגם צריף של אל על! היינו נוסעים לאילת דרך מעלה עקרבים  – דרך מסוכנת ומעניינת. יצאנו לחופש פעם בשלושה חודשים. הקימו לנו בהיאחזות אוהלים, כל שמונה בנות גרו באוהל בחום של ארבעים וחמש מעלות! (גיהנום). גם חדר האוכל היה באוהל גדול. הבנות בישלו את ארוחות הצהריים בחצר על גחלים, פיקניק זה לא היה. מינו אותי למטאורולוגית לבדוק את התחזית של אותו היום. הקימו שם מתקן הדומה לשובך ובוקר בוקר הייתי הולכת לבדוק ולרשום את מזג האוויר במקום, והנתונים נשלחו למטאורולוגית הצפון. גם אפסנאית של הבסיס הייתי, ישנתי באוהל של האפסנאות, לפעמים בבוקר הייתי רואה עקבות ולא ידעתי אם זה של תן או של כלב.

המחלקה שלי ביטבתה

ביטבתה הכרתי את חנן שלימים היה בעלי, בת מזל הייתי לפגוש אדם כזה. חנן היה ניצול שואה ששכל את כל משפחתו. אביו היה לעיתים באמריקה בענייני עבודה. אחרי השואה חנן ואחיו הגיעו ארצה עם עליית הנוער לקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. כשאני וחנן השתחררנו מהצבא חנן שאל אם אבוא איתו לקיבוץ? עניתי שלא מתאים לי לבוא לקיבוץ. כיוון שחנן נשאר בעיר, הוריי הזמינו אותו לגור בביתנו הגדול. הוא בא כעוד בן במשפחה. הוא קרא להוריי אבא ואימא. הוא נשאר בביתנו עד נישואינו. לאחר מכן עברנו לגור בתל אביב. חנן השלים את לימודיו בעיר בהצלחה, התקבל לעבודה בחברת הדלק, עלה שם בדרגות עד שנהיה בכיר אחראי לכל תחנות הדלק של חברת דלק בישראל. עוד כשגרנו ברחובות נולד בנינו הבכור אילון שגדל ובגר בתל אביב, שירת בצנחנים, השתתף ונלחם במלחמות ישראל. בתנו דגנית נולדה בתל-אביב, שירתה בצנחנים (כמו אחיה) וסיימה כחניכה מצטיינת. היום היא מנהלת של להקות מחול: 340 רקדנים שמופיעים בכנסים ופסטיבלים למחולות בכל העולם. שניהם ומשפחותיהם גרים ביובלים שבגוש שגב. בני גבי, אבא של בן (שלמענו כתבתי את סיפור חיי) ומאיה ורעייתו שילי גרים בתל ברוך. גבי נסע בסיום הצבא לארה"ב, למד אדריכלות באוניברסיטת Pratt וסיים בהצלחה. היום הוא אדריכל מצליח.

ולסיום אספר גם על בעלי חנן ז"ל. חנן אהב מאד את החיים ואהב אותי כל תקופת חיינו המאושרים. חנן הבטיח לי שלא יעזוב את העולם עד שיראה את כולו, ואכן כך היה. בין היתר היה נוסע לקונגרסים של דלק בעולם ואני התלוויתי אליו להרבה טיולים וחוויות חווינו בכל העולם, הרבה לבד, עם קבוצות, עם חברים. היו לנו חיים נפלאים ומאושרים, חיינו אותם באהבה רבה ובכבוד.

אני וחנן בעלי בצעירותנו

חנן יקירי יהי זכרך ברוך לעד!

אלו הם חיי! (יש גם ספר 'חיי שרה').

יש לי שבעה נכדים לתפארת מדינת ישראל!

זכיתי! זכיתי! באושר!

למצגת תמונות מחיי שרה: 

הזוית האישית

שרה: חוויה ועונג לי היה לספר את סיפור חיי לנכדי היקר והאהוב – בן. מינקותו שאל והתעניין בשקיקה בעברי, כתב כל מילה כאילו היה עיתונאי. זכיתי בנכד אהוב וגאון.

הנכד בן: היה לי העונג לעבוד עם סבתא. אישה מקסימה עם עבר מסקרן, נהניתי מכל רגע. כבר מגיל קטן אהבתי לשמוע את סבתא מספרת על העבר שלה. התכנית הזאת הייתה בדיוק בשבילנו.