מאגר סיפורי מורשת

השנה היתה 1940, בשנה זו נולדה עליזה בן ששון. הבריטים שלטו במדינה בזמן זה. באותן התקופות היה עוצר, הכוונה שהיה אסור לצאת מין הבית.

בבית לידי גרה חברתי הטובה זהבה ראווס. לכן, ההורים היו מעבירים אותנו ממרפסת למרפסת כאשר רצינו להיפגש. גרנו בדרום תל אביב עם הסבים והסבתות והדודים. אח של אמא שלי אהד מאוד את המחתרת "אצ"ל". באחד הימים באו לחפש את אח של אמא שלי מפני שגילו אותו כי היה פעיל במחתרת זו. למזלי, לא מצאו אותו כי הסתרנו אותו. אני זוכרת שהיינו קוראים לחיילים "כלניות אדומות" בגלל הכובעים האדומים שלהם.

בשנת 1948, לפני שהוכרזה המדינה עברנו לתל ברוך שהייתה בשכנות ל"שיח׳ מוניס" ביחסי שכנות טובים. עם קום המדינה הם גורשו משם ואחת החוויות הקשות היה לראות אותם עוברים בשיירה עם דמעות בעיניים.

כשהוכרזה המדינה, יצאנו במחולות בתל ברוך ממש כמו שמחה ספונטנית, כולם שם רקדו ריקודי עם והשתוללנו עד הלילה.

בתקופת הצנע, לא היה מספיק אוכל. היו מחלקים אוכל לפי פנקסים היו נותנים לאמא ואבא שלי פנקסים וכך היינו מקבלים את האוכל היו קוראים לזה תקופת "דוב יוסף" בגלל שהוא היה שר בממשלה וזה שאחראי על האוכל באותה תקופה. חיינו בצניעות רבה כל יום אמא שלי הייתה מבשלת לנו משהו אחר לאכול. באותה תקופה למדנו באורווה שנשארה מערבים, כל הכיתות היו בחדר אחד כל ספסל או שניים הייתה כיתה. לאחר שנה נבנה בית הספר אלחריזי בתל ברוך ואז עברנו ללמוד בכיתות מסודרות עד כיתה ח'. אחרי כיתה ח' עברתי ללמוד בתל אביב. אחרי בתיכון התחלתי לעבוד בבנק הפועלים בהדר יוסף. אחרי שעבדתי התגייסתי לצה"ל אחרי הטירונות בצה"ל נשלחתי לגיסות שריון בקסטינה הכוונה לעבוד בטנקים היו שם המון קצינים.  מאוד אהבת לשרת בקסטינה הייתי המזכירה של קצין חימוש ומאוד אהבתי את התקופה זו.

אחרי הצבא, חזרתי לעבוד בבנק הפועלים עד הלידה של בתי רחל, הבת הבכורה שלי. בדרך מצאתי את אהבתי הראשונה והיחידה יעקב אלאלוף שהיה שכן שלי והיינו חברים וידידים מאוד טובים לפני הנישואים. (כיום קוראים לו ג'קי אלאלוף) ואנחנו נשואים כבר 53 שנים.

אחרי שילדתי את בתי הראשונה והייתי בהריון עם השני, פרצה מלחמת ששת הימים.

בעלי היה מגויס ואני מאוד דאגתי לו והייתי במתח רב. למזלי, זו הייתה מלחמה מאוד קצרה, אחרי שנגמרה המלחמה השאירו אותם שם לעוד חודש לפחות, כשחזרו הרגשתי ביטחון שמחה והקלה גדולה.

ארבע חודשים אחרי, ילדתי את בני השני תומר.

בשנת 1973, ביום שבת, ישבנו עם חברים ושיחקנו משחקי חברה והתחילו האזעקות ונודע לנו  שפרצה מלחמת יום הכיפורים, בעלי גויס באותו יום בצהריים (סבא שלי שהיה ראש חוליה) התרכזו כל החוליה אצלנו בבית והתחלנו לאסוף מכל השכנים אוכל שהיה להם בבית ונתנו להם צידה לדרך באותה תקופה. באותו היום אחר הצהריים הם כבר יצאו למלחמה.

לאחר שהפסיקה המלחמה, כל החוליה הייתה מגויסת למשך שנה.

בשנת 1982, פרצה מלחמת לבנון במלחמה זו הייתי במתח רב מכיוון שבעלי חתם התנדבות. חייתי עם הרגשה לא טובה שיקרה לו משהו. מכיוון שעבדתי עם משרד הביטחון הפעלתי קשרים, מפני שכל הזמן הייתה לי תחושה שלא יחזור ולבסוף הצלחתי לשחרר אותו.

בשנת 1990, פרצה מלחמת המפרץ אני הייתי הולכת לבריכה כל יום והיינו רק אני והמציל. הבן הקטן שלי (אבא של הכותבת) היה אומר לי אם תשמעי אזעקה תצללי ותשרדי.

בשנת 1994, בני האמצעי נפצע קשה מאוד בתאונת דרכים בחזרה מהעבודה, באותו זמן עבד כבלש במשטרה. הפציעה הייתה רב מערכתית ולא חשבו שישרוד. מכיוון שהיה מאוד חזק פיזית ונפשית שרד, אבל כחודש אחרי הפציעה שהיינו בדרכנו לבית לוינשטיין  לשיקום קרתה פשלה של אחד הרופאים וכתוצאה מזה הוא היום מרותק לכיסא גלגלים והחיים של כל המשפחה השתנו. אני מחלקת את החיים לפני ואחרי התאונה. קודם היינו משפחה בריאה בלי שום בעיות ופתאום הכול השתנה והחיים לא מה שהיו קודם. באותו זמן נאלצנו לטוס לבוסטון, הוא היה צריך לעבור ניתוח נדיר שרק רופא אחד יכול לבצע. שהיינו בבוסטון חודשיים וחצי ובאותו זמן הבן הקטן שלי גויס לצבא לבד וחברים לויו אותו.

בשנת 2005, נולד נכדי הראשון יובל והפכתי לסבתא.

בשנת 2006, נולדה הנכדה הראשונה שלי הדס.

וכיום, יש לי ארבעה נכדים הדס הבכורה, יובל הבכור, ורד וירדן.

הזוית האישית

היינו רוצות לאחל אחת לשנייה את כל הטוב שבעולם והבריאות. היה לנו מהנה מאוד ביחד. הכרנו אחת את השנייה הרבה יותר טוב. למדתי המון מסבתא והיה לי את הזמן הכי טוב בעולם.