מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי קדר. הוריי עלו לארץ כתיירים מחלב שבסוריה בשנת 1934, בעודי בגיל 11 חודש, ומאז ועד היום אני גר בירושלים. כדי לקבל אישור כניסה לארץ הפקידו הוריי פיקדון כספי בסכום גדול כדי להבטיח חזרתם לסוריה.

מגורים בירושלים בשכונת נחלת ציון

תחילה גרנו בשכונת נחלת ציון, רחוב נוב 8. היה זה רחוב צר, ללא מדרכה. גרנו בחצר שבכניסה אליה עמדה דלת עץ כבדה ומדי ערב היא ננעלה לאבטחת תושביה. מיד בכניסה היו שני בתי שימוש ששימשו את כל שש המשפחות שגרו בחצר. מבנה החצר היה מלבני. לאורך הצלעות הארוכות עמדו החדרים- חדר אחד לכל משפחה ולאורך הצלעות הקצרות עמדו המטבחים. החדר ששכרנו עמד בצידו האחד של המלבן ואילו המטבח בצדו השני, וגודל שניהם כ-13 מ"ר. לכל דיירי החצר לא היו מים זורמים. מים שאבנו מן הבור שבחצר, אליו נוקזו מי הגשם. גם חשמל  לא היה לנו. לבישול השתמשנו ב"פרימוס"- מכשיר הניזון בנפט. למאור השתמשנו במנורה הניזונה גם היא בנפט.

אבא ובית הכנסת

את אבי ראיתי לעיתים רחוקות, כי מוקדם בבוקר, לאחר תפילת שחרית בבית, היה ממהר לעבודתו ומאוחר בלילה שב הביתה. בימי שישי, בשעות אחר הצהריים, ישבתי עם אבי וקראתי את פרשת השבוע עם פירוש רש"י. כל שבת הייתי הולך עם אבי לבית כנסת "עדס" להתפלל תפילת שחרית שבסיומה הלכנו לאכול את החמין. בית הכנסת "עדס" הוקם על ידי עדת החלבים (יוצאי העיר חלב שבסוריה) ושימש אותם. לכל עדה היה בית כנסת משלה. לכל באי בית הכנסת היה מושב קבוע. מקומם של "בעלי המאה" (העשירים) היה סמוך להיכל, ואלה שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם מקומם היה ליד שער הכניסה.

לימודיי

בשכונתנו לא היו גני ילדים ומשהיגיעה השעה שלחו אותי ללמוד ב"כותאב" (לאשכנזים יש "חדר" ולבני עדות המזרח יש "כותאב"). ברחוב בצלאל, סמוך לרחוב המדרגות, עומד מבנה גדול שחלקו העליון משמש כבית כנסת לעדת האורפלים וחלקו התחתון שימש כ"כותאב" בו למדתי. לכותאב היה מנהל ומורה אחד בלבד. לעיתים, כל התלמידים למדו יחד בחדר הגדול ולעיתים נחלקו התלמידים לשניים, חלקם למדו עם המנהל וחלקם עם המורה. בשנים הראשונות למדנו תורה בלבד, וכעבור שלוש שנים הוסיפו את לימודי החשבון. בלימוד התורה התחלקו התלמידים לזוגות שאחד מהם ידע לקרוא והשני פחות. התלמיד החלש היה אמור לקרוא את הפרק בקול רם והתלמיד החזק תיקן את טעויותיו. אני ידעתי לקרוא טוב יותר מבן זוגי, אך התחלפנו בתפקידים – אני קראתי והוא הקשיב, וכל זאת משום שהוא היה בנם של בעלי המאפייה השכונתית והוא נהג להזמין אותי בשבתות לקולנוע ולרכיבה על פרדות אותן שכר מערבים ליד שער יפו, או ששכר אופניים מערבים בשכונת רוממה.

באמצע השנה הרביעית העביר אותי אבי לבית הספר "אליאנס" הנמצא סמוך לשוק מחנה יהודה ושם התקבלתי לכיתה ד'. בסוף אותה שנה הועברתי לבית הספר "רטיסבון" הנמצא סמוך לבית הכנסת ישורון. בית הספר היה חלק ממבנה גדול שחלקו האחד שימש ככנסיה והחלקים האחרים שימשו כבית ספר וכחדרי מגורים למורים, והוא נוהל על ידי כמרים צרפתיים. עיקר הלימוד היה בצרפתית: גאוגרפיה של צרפת בצרפתית, היסטוריה של צרפת בצרפתית וכו'. כל המורים היו נוצרים, להוציא אחד שהיה יהודי – והוא לימד עברית. המורה לעברית הפנה אותי לקרוא את ספרי חורגין, שכתב על אנוסי ספרד ועל האינקויזיציה שהכריחה את יהודי ספרד להתנצר. עברית למדנו חמש שעות בשבוע ואילו ערבית למדנו שש שעות בשבוע. התלמידים, בהנהגת מנשה גיל, ביקשו מההנהלה להוסיף לעברית שעת לימוד אחת לשבוע, אך ההנהלה לא נעתרה לבקשתם. התלמידים פנו לעזרת הסוכנות היהודית והיא הציעה לתלמידים לעבור לבית הספר "מרגליות" שנפתח במיוחד לצורך קליטת תלמידי רטיסבון, ומאז בית הספר רטיסבון חדל לפעול.

לבית הספר מרגליות התקבלתי לכיתה ו' ומשום שהצטיינתי בלימודי ההיסטוריה והמשנה המשכתי ישר לכיתה ח', אך באמצע אותה שנה פרצה מלחמת השחרור ולימודי נקטעו. בתקופה זו הסתובבתי עם חבורת נערים באפס מעשה. באחד הימים פגש בנו אחד ממדריכי הנוער העובד והוא המליץ לנו ללמוד בבית ספר "למל" שלימד במעורב בנים ובנות בשעות הערב. התקבלתי לבית הספר למל באמצע שנת הלימודים לכיתה ח' ורק שם למדתי, סוף סוף, את תורת השברים – כי עד עתה לא ידעתי כיצד מחברים שבר לשבר. היסטוריה לימדה אמו של חנוך רוזן, וכאן קיבלתי תעודה המעידה כי השלמתי את לימודי בבית הספר היסודי.

כיצד ניצלתי מדלקת ריאות 

בעודי כבן 12 חליתי בדלקת ריאות ולעזרתי קראו לאחת השכנות, כאתון, כי האמינו שהיא יודעת לרפא חולים. כאתון הביאה עמה מים רותחים מהם התיזה על פני, ואחר כך ירדה לצומת הרחובות הקרובה, הזתה מן המים לארבע רוחות השמים תוך לחישת מלים, הידועות לה, להרחקת הרוחות הרעות. משזה לא עזר, הזמינו הורי את ד"ר וולך (רופא יהודי שעלה מגרמניה וביחד עם אחיו הקימו בית חולים שעזר רבות לכל הנזקקים). דר' וולך אבחן את המחלה, רשם את שם האחות שיש להזמין ואת התרופה שהיא תזריק לי. משסיים את מלאכתו הוא שאל על אמי והשיבו לו כי היא מסתובבת בין השכנים לאסוף כסף לתשלום עבור הביקור. בשמעו זאת, אסף הרופא את חפציו והלך לדרכו מבלי לגבות כל תשלום. יהי זכרו ברוך. קיבלתי טיפול מן האחות עליה המליץ הרופא וכך ניצלו חיי.

מועדון הנוער של משפחת גוגנהיים

בהיותי בגיל 10 פתחו סמוך לביתי מועדון לנוער. משפחת גוגנהיים הקימה ברחבי ירושלים מספר מועדונים שאחד מהם היה סמוך למקום מגוריי. האחראי על המועדון היה מדריך בשם עזריאל ציון ועזרה לו מדריכה בשם מלכה. עזריאל לימד אותנו על המחתרות שהיו אז, על הפלמ"ח ועל תפקיד המוסדות בהבאת יהודים לארץ באופן בלתי לגאלי (בלתי חוקי). כמו כן הוא לימד אותנו איך לנהל קרב פנים אל פנים – קפא"פ כדי להמחיש לנו את הנעשה בפלמ"ח.

לימים , קנה המועדון כמאה ספרים והקים ספרייה לשימושם של חברי המועדון. קראתי את כל הספרים שהיו במועדון, כולל את כל ספרי טרזן. לעיתים קראתי בשעות הלילה לאור מנורת הנפט. המדריך המליץ לי לעבור לספריית פועלים הנמצאת במרכז העיר, שם קראתי ספרים רבים: ספרי ג'ול ורן (20000 מייל מתחת למים), ספרי בלזק (אבא גוריו), ספרי ויקטור הוגו (עלובי החיים), ועוד. כשקראתי את ספרי ז'ול וורן עקבתי אחר מסעות הגיבור בעזרת האטלס וכך למדתי גיאוגרפיה.

גיוס לגדנ"ע (גדודי נוער עבריים)

בהיותי בגיל 15 התגייסתי לגדנ"ע. באותה תקופה ניתן היה להתגייס לגדנ"ע מגיל 16, אך כל כך רציתי להשתתף במאבק כנגד הבריטים שהחלטתי להצהיר שהגעתי לגיל 16. עם פרוץ מלחמת השחרור לא התגייסתי לצבא כי הייתי צעיר לימים, אך שימשתי כבלדר להעביר ידיעות בין התחנות שהיו פרוסות ברחבי העיר, שאחת מהן היתה ביתו של דב יוסף, שלימים הפך לשר הקיצוב בממשלת ישראל.

יום הכיפורים 

בהיותי כבן 13 נהגתי ללכת עם אבי לכותל המערבי להתפלל תפילת מעריב שבסיומה תוקעים בשופר כדי להכריז על סיומו של החג, אולם השלטון הבריטי אסר על תקיעת השופר בטענה שזה מפריע לשלוות השכנים. שוטרים בריטים עמדו בכניסה ושמרו שאיש לא יכניס, חלילה, שופר לאזור הכותל. איני יודע כיצד הצליח ארגון האצ"ל להחדיר, מדי שנה, את השופר, ובשעה היעודה הצליח אחד מהם לשלוף את השופר ולתקוע בו, כאשר חבריו סובבים אותו כדי שהבריטים לא יוכלו להפריע לתקיעת השופר. באורח פלא עברה השמועה בכל העיר שתקיעת השופר עברה בהצלחה ואבן נגולה מלב רבים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר קשת תלפ"ז בירושלים, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה יעל לוי.

עדי ואיתן במשחק הכרות במפגש שני