מאגר סיפורי מורשת

העלייה לישראל: שמי לטיף ברטוב. אני עליתי לישראל בשנת 1951 (הייתי בן 17). כשעלינו לארץ העבירו אותנו לריכוז עולים שנקרא "שער העלייה" ואחרי תקופה קצרה העבירו אותנו לירושלים למגורים באוהל ב"מעברת מקור חיים". אחרי תקופה באוהל העבירו אותנו לבדון (צריף מבד). המגורים בבדון היו קשיים: בחורף היה קר מאוד, לא היה חשמל ומים והשירותים היו רחוקים. אחרי תקופה עברנו למעברה הסמוכה, "מעברת תלפיות", ונשארנו שם עד שהעבירו אותנו לשיכון קבע בשכונת הקטמונים. אחרי זה נרשמתי לתיכון בירושלים ועשיתי בחינות בגרות. בהמשך עשיתי צבא ולאחר השתלמות בהנהלת חשבונות התקבלתי לעבודה במשרד האוצר. במסגרת עבודתי במשרד האוצר פגשתי חברה בשם אורנה שעבדה יחד איתי באותו משרד והייתה עולה חדשה מפולין. לימים היא הפכה לאשתי. התחתנו בשנת 1965. נולדו לנו שלושה ילדים והבת השניה היא עדית, שזו גם אימא של נועה.

כיום אני פנסיונר, בזמני החופשי אני מתרגם שירים מערבית לעברית, עיסוק עיקרי בעבר: מיסים וחשבונאות במשרד האוצר, השכלתי אקדמאית.

יש לי סיפור מעניין לספר על העלייה שלנו מעיראק

הוריי נעימה ועזרא אבולחייר התגוררו באחת השכונות המבוססות בבגדד וגידלו בביתם המרווח והיפה את עשרת ילדיהם. אבא שלי היה סוחר אמיד ובעל מוניטין, ובין עסקיו היו מפעל גדול למשקאות, חנויות, מחסני סחורה, קשרי יבוא נרחבים עם אנגליה ורשת הפצה נרחבת לסחורות מיובאות. בקיצור, היינו מבוססים מאוד ולא היה חסר לנו כלום. כשהתחילו אירועים קשים בעיראק, ובמיוחד ב-29 לנובמבר בשנת 1947, עקב ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, כולנו ישבנו בבית עם תריסים מוגפים והקשבנו לשידורי הרדיו בציפייה רבה. לאחר ההכרזה על הקמת המדינה אבי הודיע: "אנחנו עולים לארץ הקודש שלנו – ארץ ישראל".

כבר באותו היום התחיל אבי למכור את כל הסחורה שהיה יכול והמיר את כל הכסף לזהב. את הדירה אי אפשר היה למכור אבל את כל מה שהיה אפשר הוא המיר לזהב. בסופו של דבר היו לו שני גושי זהב ענקיים. אבא ניגש לאחד ממכריו המוסלמים שעמד בתפקיד מפתח בשלטון, לאחר שהבין שרק בעזרת שוחד הוא יוכל להעביר חלק מהזהב, והציע לו שהוא יתן לו גוש זהב גדול במתנה, בתמורה לכך שהוא ידאג להעביר את הגוש השני לאבי לאחר שנעלה למטוס. וכך סוכם ביניהם. כך תהיה לנו אפשרות להתחלה חדשה בארץ ישראל.

באותו יום בו עלינו למטוס התרגשנו מאוד, כל הילדים שמחו מאוד, אבל בגלל שאני הייתי הילד כמעט הכי גדול הבחנתי בדאגה בעיניו של אבי ובעיניה של אמי, וכשדלתות המטוס נסגרו מבלי שיביאו לאבי כלום, ראיתי את אגלי הזיעה מבצבצים על מצחו של אבי. הוא התכנס על המושב וראשו נרכן אל חזהו. לא אשכח מראה זה לעולם.

הזוית האישית

נועה: היה לי ממש כיף בתכנית ואני חושבת שזה חיזק את הקשר בינינו וגם קירב. ביננו. אני רוצה לאחל לסבא שלי המון טוב, שיצליח עם הספרים שלו ושימשיך להיות סבא טוב.