מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל פלג מספרת:

נולדתי בחיפה לפני שבעים ושתיים שנים בבית חולים בתר. זה היה בית חולים פרטי שהרופאה המיילדת בו הייתה דוקטור בתר. הייתי בת ראשונה ונכדה ראשונה למשפחה מאד מלוכדת. סבא וסבתא הוריה של אמי מרדכי ודינה קורובוצ'קה התגוררו בקומה הראשונה. אבי אמי ואנוכי התגוררנו בקומה השניה, שנבנתה לאחר נישואיהם של הורי. סבי וסבתי הגיעו לפלסטינה, א"י,  בשנת 1924 כאשר אמי הייתה בת שנתיים. אמי נולדה בעגלה באוקראינה בדרך לבית החולים.

 משפחות קורובוצקה-גולדין-ופלג

סבי וסבתי הצעירים החליטו לצאת מברית המועצות ולעבור לארץ ישראל. איני יודעת אם היו ציונים וזה אשר הביא להחלטתם לעבור לארץ ישראל, או שהחיים באוקראינה הדוויה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הביאו לכך.

 משפחות קורובוצקה-גולדין-ופלג

החיים בארץ לא היו קלים כלל ועיקר. סבי התפרנס מעבודות שונות ומשונות. הייתה תקופה בה הביא על גבו של גמל חול משפת הים ו"זיפזיפ", לבניית בתיה של תל אביב.יום אחד הגמל נגנב. לקנות גמל חדש, לא היה לסבי הון מספיק. ואז חיפש מקור פרנסה חדש.

יום אחד הבית בו התגוררו שהיה צריף רעוע על חוף ימה של תל אביב נישא על פני הגאות ונשטף לים. לאחר כל אירועים אלו הוחלט לחפש מקום מגורים אחר, וכך הגיעו לחיפה. העבודה הראשונה בחיפה הייתה הובלת חול על גב חמור מחוף הים לשכונת נווה שאנן ההולכת ונבנית. נווה שאנן הייתה על רכס הכרמל. עבודתו של החמור לא הייתה קלה ויום אחד הוא קרס ומת. אחרי עוד מעט חיפושים סבא סוף סוף מצא עבודה קבועה בחברת הנפט הבריטית ובה נותר שנים רבות עד ליציאתו לפנסיה. הוא היה מוכר נפט מתוך מכלית שהובלה על ידי פרדה. סבא היה נוסע למקום האורווה של כל הפרדות, לוקח את פרדתו ויוצא לשכונה בה התגוררנו. הפרדה משכה אחריה מכלית קטנה עם נפט בו השתמשו האנשים לבישול בפתיליות ופרימוסים, לחימום הבית בתנורים מיוחדים, להארת החדר בלוקס וכולי.

 משפחתי

סבי היה מהלך ברחובות או רוכב על מושב הרכב והיה נעצר ליד כל בית, מצלצל בפעמון נחושת גדול שהיה בידו וקורא נפט! נפט! ומיד התחילו אנשים להתגלגל החוצה, לעמוד בתור ולקנות מידו את הנפט. מאד אהבתי לשבת אתו על מושב  הרכב, להחזיק בידי את המושכות ולכוון את הפרדה לדרך הנכונה. כיום חברת הנפט בה הוא עבד היא רשת תחנות הדלק סונול.

היה נחמד ונעים לגור באותו בניין כמשפחה אחת, עם הסבא והסבתא, הדוד והדודה ובני הדודים. כשהייתי חוזרת מבית הספר ואמא הייתה עדיין בעבודה, סבתא תמיד קיבלה את פני וארוחת הצהריים הוגשה. כשאבא כעס עלי והיה מוכן גם לתת לי פליק תמיד היה לי לאן לברוח. בערבים לעתים קרובות הייתי יושבת עם סבא והיינו מונים יחדיו את פדיון היום, ולקינוח הייתי מקבלת מטבע נדירה של 25 אגורות ועליה מוטבע זר שיבולים.

הייתה לנו אזדרכת בחצר ועליה היינו מטפסים. ומאחורי הבית היו מספר שיחי הרדוף ורודים.

חורף אחד בודד ויחיד, אירע כשהייתי בת ארבע. שלג בכמות מדהימה ירד והצטבר על הקרקע ועל העצים, מה שבחיפה לא קורה אף פעם. לצערי הייתי אז חולה בשעלת ולא נתנו לי לצאת אל השלג.

אולם לא הכל היה טוב. אל המדינה באותם שנים באו המוני עולים, למדינה הקטנה והדלה לא היה היכן לשכנם אפילו. המוני אוהלים בדונים וצריפונים הוקמו במהירות ובם שכנו העולים החדשים ועד אשר הצליחו לצאת ממעברות אלו חלף די הרבה זמן. מזון ובגדים נקנו בעזרת תלושים אשר חולקו לתושבים וכך איני יכולה להיזכר ביותר מסוודר אחד.

ולסיום קטע זה אשר ניתן למושכו עד אין סוף אומר רק שבשבעים שנים עברנו כברת דרך ענקית והפכנו ממדינת עולם שלישי אל אחת הארצות המפותחות ביותר בעולם.

הזוית האישית

יואב פלג מביא את תיעוד סיפורה של סבתא רחל פלג.