מאגר סיפורי מורשת

 

בחווה לא  היה גן ילדים וגם בית ספר, אלא רק מבני מגורים לסגל העבודה (החקלאית) שגר בחווה. גן הילדים הקרוב ביותר היה במושב בית עובד כ- 3 ק"מ מרחק מהחווה, בתי הספר הקרובים ביותר היה במושבה בנס-ציונה או במושב בית חנן כל אחד כ – 6 ק"מ מרחק (לכל אחד).

 

לגן הילדים הייתי מגיעה ברגל או על חמור, את החמור הייתי קושרת לעץ ליד הגן והוא חיכה לי בסבלנות. ארוחת העשר שלנו הייתה שונה מהיום: כל אחד היה צריך להביא כלי אוכל מהבית ואת האוכל.

 

גם את כיתות א', ב' למדתי בבית עובד, היינו בסך הכל 3 תלמידים כולל אני בכיתה (שני בנים מבית עובד ואני). הגננת הייתה מורתנו (היא הייתה מורה טובה מאוד) היא הכינה לנו דפי עבודה בעלי ציורים נפלאים אף על פי שלמדנו רק שעתיים ביום השגינו היו שווים לתלמידים שלמדו בכיתה רגילה (למדו יותר שעות מאיתנו).

 

באחד הימים כעסתי על ילד מהגן שקרע לי דף מספר התורה שלי, בעטתי בברכו בעיטה חזקה מאוד (הוא לא יכל ללכת כמה ימים) כעונש סולקתי לשלושה ימים מבית ספרי וקיבלתי מכתב להורים. שם התחיל סיפור התוקפנות שלי.

 

בכיתה ג' עברתי ללמוד בנס- ציונה כדי להגיע לבית הספר בזמן הייתי יוצאת בשעה 5:00 עם העגלה הרתומה לשתי פרדות שהייתה מובילה את כדי החלב לתנובה ברחובות, לבית הספר הייתי מגיעה ב6:00 והייתי מחכה עד לפתיחת השער שנערכה בערך ב 7:30.

 

למנהל בית הספר שהיה גם מורה שלנו היו עונשים מקוריים מאוד: לעמוד בפינה עם הפנים לקיר בלי לזוז וכמובן שעשינו כל מיני תנועות בשביל להצחיק את הכתה כאשר הוא לא הסתכל. למשוך לתלמידים בתנוכי האוזניים בכוח מכיוון שהפריעו למהלך השיעור. הוא הכריח אותנו להתפלל את תפילת 18 כל בוקר (בעינינו זה נחשב עונש).

מלחמת השחרור פרצה כאשר הייתי בכיתה ה', בשליש השני של השנה היה מסוכן לשלוח אותי לבית הספר. מבית עובד הייתה תחבורה משוריינת לבית הספר בבית חנן. בשליש השלישי של כיתה ה' היה מסוכן להסיע אותנו גם התחבורה המשוריינת לבית חנן ולכן אילתרו חדר ללימודים בבית של משפחת דובדבני בבית עובד. מעל האזור עברו מטוסים מצריים להפצצות בתל- אביב. כאשר היינו שומעים מטוס היינו יורדים לבור גדול (בלי גג) שנחפר והיינו עומדים בפינה עם צל התקווה שלא יראו אותנו וירו בנו. בדרך הביתה מבית הספר שהייתה או ברגל או על חמור, אם היו עוברים מטוסים מצריים לכיוון תל- אביב. הייתי מסתתרת הפרדס שלצד הדרך בתקווה שלא יראו אותי.

 

לאחר ממלחמת השחרור האזור היה מוכה כלבת. יום אחד בחוזרי מקניות בבית עובד בחמור רתום לעגלה כבדה, התחיל ללכת אחרינו תן חולה כלבת, כל צעקותיי ומכותי לחמור לא גרמו לו (לחמור) ללכת יותר מהר, התן הלך והתקרב אליי. למזלי הופיע מולי אחד האיכרים של בית חנן ששמע את צעקותיי, הוא טען את הרובה (כי הוא לא ידע למה לצפות) אמרתי לו במהרה לירות בתן. הוא החטיא אך התן ברח (זה מה חשוב). כשנשמעה הירייה גם החמור התחיל לדהור עד שהגענו הביתה. 

 

ברבות השנים פרשתי מהוראת ביולוגיה וכימיה, למדתי ארכיאולוגיה וגאוגרפיה. השתתפתי בחפירות פרהיסטוריות וקלאסיות. החפירות המעניינות ביותר היו החפירות הפרהיסטוריות בשער הגולן ובתל- צאף.

 

בשער הגולן בחפירות מהתקופה הניאוליטית, תקופת האבן החדשה, מלפני כ – 8000 שנים, נחשף ישוב מאוד גדול (כ – 200 דונם) עם מבני ציבור גדולים, חדרי מגורים, חצרות, שני רחובות ובאר מים. ידועים כיום 6 בארות כאלו מהתקופה הזו: באר 1 משער הגולן, 3 בארות  בעתלית (כפר הדייגים אשר קבור כיום מתחת לים), 2 בארות בקפריסין.

 

 

אחד הרחובות (המתואר לעיל) מוביל מהירמוך לישוב בשער הגולן. הרחוב השני (המתואר לעיל) שכיוונו צפון דרום היה בנוי כמו הכבישים של היום (טלאי על גבי טלאי) כפי שמע"צ מתקנת כיום.

 

בחפירות שער הגולן נמצאו צלמיות נשים שאופייניות לתקופה זו (רובן היו מחרס, ומיעוטן חרוטות באבן). בנוסף לכך, נמצאו גם כלי אבן וגם כלי חרס מכיוון שזו תקופת מעבר מתקופת האבן לתקופה שבה עברו לעבוד בעיקר בחרסים.

 

חפירות תל צאף אלו חפירות מהתקופה הכלכוליתית (תקופה שבה מתחילים לייצר כלי נחושת, בנוסף לכלי חרס). גולת הכותרת של חפירות אלו היה מציאת שלד (ראו תמונה) המונח במצב כפי שנקבר (ידיים מוצלבות על החזה, מושכב ישר, על הגב).

 

 

  

בזמן שנותר בין "זיקנה לקבורה" אני לומדת ביד בין צבי- קורסים הקשורים ביהדות ותולדות הארץ. אני לומדת גם בפקולטה לחקלאות בלימודי חוץ – פילוסופיה, מבלה עם חברי מנערות ומלימודי השונים בטיולים ובמופעים, ונהנית מילדי ומילדיהם.