מאגר סיפורי מורשת

חשוב לי היה להתחיל עם דבריו של חוזה המדינה שאמר בספרו "מדינת היהודים":

כך התחיל סיפור חיי מארץ הולדתם של הוריי, רומניה.

הוריי, אברהם שיים וחיה ברקוביץ הכירו במחנה הכשרה לפני עלייתם לארץ מרומניה טרנסילבניה. כשהחליטו שהגיע הזמן לעלות יחד עם הרבה יהודים שרצו לעזוב את אירופה, הם עלו על רכבת מרומניה ולאחר כמה שעות הגיעו לעיר בורגס שבבולגריה, שם עלו על אוניית המעפילים: "מדינת היהודים" (על שם ספרו של בנימין זאב הרצל).

האנייה  הייתה בעבר  שוברת קרח אמריקאית  "נורטלנד", אנייה זו הפכה לאנייה הראשונה של חיל הים הישראלי ושמה היה "אילת" הראשונה.

התנאים באנייה היו בלתי נסבלים: צפיפות, חוסר במזון, זריקת חפצים אישיים לפי בקשת האחראים כדי שיהיה מקום למעפילים, הדאגה למה שיהיה ומה מחכה להם בארץ ללא שפת המקום (עברית). האנייה הגיעה לנמל ת"א בזמן שהבריטים חסמו את הכניסה לנמלי הארץ, משחתת בריטית תקפה את אותם, ילד אחד נהרג וגררו אותה לנמל חיפה.

בהגיעם לנמל חיפה לאחר 3 ימים של ציפייה הועלו לאנייה  ושלחו אותם לאי הקרוב קפריסין, בו נבנו מחנות הסגר לכל העולים, אמי הייתה בחודשה השמיני להריונה והעבירו אותם למחנה חרף מס.64 שנבנה מפחונים.

לאחר חודש בתאריך 15.11.47 נולדתי בבית חולים בריטי בעיר  "פמגוסטה" כיום היא עיר רפאים בידיי התורכים. המחנות היו מגודרים בגדרות  תיל עם מגדלי שמירה כמו במחנות באירופה.

הבריטים התייחסו למעפילים כלשבויים, גדרות תיל ושמירה על המגדלים, הייתה גם הוראה לירות כדי להרוג כל אחד שרצה לברוח. בכל פחון גרו 12-16 אנשים, צפיפות נוראה בלי פרטיות, כל אחד קיבל מיטה וסדין, שהמיטה הייתה למטרת שינה ואוכל, חילקו גם קש למילוי המזרון, תחת המיטה שמו את כל הדברים הפרטיים שלהם כאין ארון.

באמצע המחנה היו: מטבחים ומועדון חברים, בתי מלאכה בית דפוס ומגרש כדורגל. השירותים היו ליד הגדרות, הבורות היו אחד אחרי השני והמחיצות מקיר פח, האוכל היה חשוף לרוח ואבק, בעיות תברואה קשות מאד. את מזונם קיבלו מהבריטים בעיקר קופסאות שימורים, מזון דל ולא מגוון, האוכל לא היה טרי כי לא היה קירור,  קיבלו מזון בהמשך ע"י הג'וינט האמריקאי, את שירותי הבריאות והחינוך ביצעו שליחים מהסוכנות היהודית והג'וינט, יחס השלטונות לעצורים בדרך כלל היו טוב, חלק גילו אהדה וסייעו למעפילים, אך היו מקרים שגילו נוקשות.

באמצע המחנה היה מגרש הכדורגל ולאחר מכן הפכוהו לבית התינוקות הגדול ביותר במחנות החורף. אחות שהתנדבה מהארץ לעזור בבית התינוקות כיום בת 90 בערך, סיפרה שכשהגיעה לשם נדהמה, הבית היה חשוך, רק 60 עריסות, כלם בכו וצרחו, ההיגיינה הייתה על הפנים לכן  תמותת תינוקות הייתה מרובה.

נולדתי במשקל "רבע עוף" 1,900 ק"ג, בכיתי כל הזמן מחוסר חלב, לא עליתי במשקל, מצב אמי לא היה מזהיר ללא יכולת להניק, אבי הכין מגופיותיו חיתולים, כמו כן הם סיפרו שמשקלי היה כרבע עוף ושיכלו להכניסני בקופסת נעליים.

המצב השתנה כאשר הגב' גולדה מאיר, אז מנהלת הציונות בסוכנות היהודית ולאחר מכן ראש ממשלת ישראל בין השנים 69-74, הגיעה להסכם עם נציגות הבריטית לשחרר את המשפחות שנולדו להם תינוקות אך בלי הבעלים, לאחר תרעומת הנשים הסכימו לשחרר גם את הבעלים. ב- 12.5.48 ממשלת בריטניה הכריזה על פתיחת המחנות לעזיבה, באותה תקופה היה איום מצרי להפציץ את האניות והשלטונות הבריטיים סירבו לעזור ולהגן עליהן.

המחנות נסגרו סופית בפברואר 1949.

באותה תקופה בארץ היה חשש להצפה בנכים בגוף ובנפש, רובם צעירים בראשית חייהם, בודדים, שרידי השואה, מבין 8000 הילדים בגיל ביה"ס היו כ-6000 יתומים.

ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון מר דוד בן גוריון

אמר:  אני מעדיף חלוצים שמגיעים ממניעים אידיאולוגים שמוכנים לתת כתף בהגנה, בחקלאות ובבניית המדינה שרק עכשיו מוקמת  ולא מהגרים שהם מגיעים לקבל ולא שחשבו שיותר טוב כאן. בארץ הייתה בעיה כי אף אחד לא היה בדיוק מוכן לקבל את הניצולים מאירופה וקפריסין – נכים, זקנים, ילדים, תינוקות וזוגות צעירים בתחילת דרכם המשותפת.

עזבנו את קפריסין ועלינו לארץ עם האונייה  "קדמה" בתאריך 4.2.48. האנייה הייתה מאוחר יותר אניית צי הסוחר הראשונה של חברת "צים" הישראלית.

כשהגענו לארץ אבי גויס לצה"ל, אותנו שלחו לקיבוץ  ואמי סירבה להישאר כי לא מצא חן בעיניה החיים שם, עברנו לעיר התחתית בחיפה, לדירת חדר שבחצר עוד 5 משפחות, השירותים מחוץ לדירה שכל המשפחות השתמשו בהם, השתמשנו בנייר עיתונים במקום נייר טואלט,  והיינו צריכים להביא מים לשטוף את השירותים, אמי הייתה מבשלת מחוץ לדירה כמו כולם.

הקושי היה במיוחד שהיינו בלי שפת המקום כך למדתי מהוריי את השפה שלהם מבית רומנית והונגרית. את המצרכים קנינו עם שוברי קניה שחולקו לפי מנין הנפשות במשפחה, זו הייתה תקופת הצנע. פעמיים בשנה קנו לנו נעליים ובגדים  ושמרנו עליהם כמו על יהלומים.

בחגים חגגנו עם כל בני המשפחה. הגענו מבית מסורתי שומר על כשרות ובית כנסת בחגים, בני משפחתי קראו לי ה"רבצן" של המשפחה, כי רק אצלי ואצל סבתי היה כשר מכל הבחינות, עד היום.

את הנפט לחימום, החלב לשתייה וקרח לקירור קנינו ברחוב מעגלונים שנקראו אז " בלגולה"

בשנת 1949 נולד אחי, באותה שנה בגיל שנתיים בארץ החלה מגפת הפוליו (שיתוק ילדים) וחליתי בחצי גופי הימני ולמזלי הבראתי, כיום התינוקות מקבלים חיסון למחלה.

תמונה שלי אשר צולמה על רקע נמל חיפה

לאחר תקופה, אבי קיבל דירה בשכונת צבא קבע בקרית טבעון, שם למדתי ביסודי, קראו לי "קטינה" כי הייתי קטנה מאד, שרתי במקהלת ביה"ס, רקדתי ריקודי עם, הייתי ספורטאית טובה בריצה וקפיצה לגובה ולרוחק.

עברנו את כל המלחמות, מלחמת שחרור, במלחמת סיני אחי הקטן נולד, בששת הימים גויסתי לצה"ל לחיל חימוש, אני ואבי היינו מגויסים בעת ועונה אחת ושנינו לבשנו מדים .

אמי גידלה אותי ואת  אחיי כמעט לבד, כי אבי שירת בצבע קבע ובאותה תקופה היו עסוקים בהגנת המולדת הצעירה. בגיל 22 התחתנתי עם ימאי צי הסוחר וחייל בחיל הים הישראלי בטרפדות.

נולדו לנו 3 ילדים. הבכור למד בקציני ים עכו ושירת גם הוא בכלי שייט על סטיל.

כשנבנתה במספנות ישראל מפעל ישראלי במפרץ חיפה לבניית אניות וכיום גם נמל פרטי, שם עבד בעלי 48 שנה, נכדי הבכור גויס לפני כשנה לחיל הים ומשרת גם הוא על סטיל.

כיום בגיל 70 גמלאית ומתנדבת בביה"ס ויצמן ב 3 גני ילדים ומעבירה להם את נושא בטיחות בדרכים, וב- 3 כתות א את נושא "מפתח הלב " – ערכים, כבוד הדדי, חברות, אחריות, אהבת חינם וכו'.

 הים היה חלק גדול וחשוב בחיי הגעתי לארץ דרך הים וכמעט כל  הגברים במשפחתי הם אנשי ים.

(בכורי ואחד הנכדים גם צוללים עם 2 כוכבים להנאתם)

במלאות לי 70 ו-70 שנה לשחרור ביקרתי במסע שורשים עם בני משפחתי בקפריסין, ביקרנו באנדרטאות לזכר המחנות ולזכר 2200 התינוקות שנולדו במחנות, הדבר שמאד מצער אותי שהוריי לא זכו לטייל אתנו בעברם.

בקפריסין קיבלו את פנינו בטקס מרשים בנוכחות שגרירת ישראל בקפריסין, שר ההגנה הקפריסאי. בביקור הכרנו את משפחת פאפא ואסיליו שלא מצא חן בעיניו איך שהבריטים התייחסו למעפילים (כשבויים) הנפיק להם רישיונות מזויפים, החביא חלק מהם, הביא להם מזון ואוכל.

הוא קיבל מנשיא המדינה דאז מר חיים ויצמן תואר של קונסול כבוד, בגלל פועלו להצלת כ 1500 מעפילים.

בביקורי שם הכרתי את אשתו, היה מרגש מאד לבקר באי עם בני משפחתי, במיוחד נכדיי.

בבית הקברות בחיפה כפר "סמיר"  הועלו בשנת 70 – 168 גופות ומתוכם 113 תינוקות וילדים שלא שרדו את המחנות.

בחודש מרץ 2018 ביקרתי שוב בקפריסין והפעם קיבלנו רישיון כניסה לצד הטורקי, ביקרתי בבסיס האום בפמגוסטה עיר הולדתי (לפי סיפורי הוריי) שבו נשארו פחונים והם הרשו לנו להצטלם לידם אך בלי להיכנס לתוכם, עברתי ליד בית החולים בו נולדתי ועדיין לא  נמצאו מסמכים המעידים על כך, זה הביקור האחרון שלי באי ,למדתי הרבה בביקורים  היו הרבה ריגושים ונוסטלגיה.

הזוית האישית

התחלתי עם בנימין הרצל וגם אסיים בדבר חוזה המדינה:

" אם תרצו אין זו אגדה "

והמסר שלי לדור הצעיר:

הרימו ראש, היו גאים יש לנו – ארץ – יש לנו גג – יש לנו בית – צבא ששומר עלינו ואין לנו ארץ אחרת.

אני ישראלית גאה שנולדתי בדרך לתקומה.

מרים אברהם (לשעבר שיים.)