מאגר סיפורי מורשת

עיר הולדתי ספקס היא עיר נמל ים תיכונית והעיר השניה בגודלה בתוניסיה, יש בה טירות עתיקות בעלי מבנה מיוחד, והיא נחשבת העיר היפה ביותר בתוניס.

בהיותי בת שלושה חודשים עלינו לארץ ישראל.הוריי, אחותי שרה  שהייתה תינוקת  בת שנה ואני הייתי בת שלושה חודשים בלבד. הפלגנו באוניה מתוניס למרסי שבצרפת. שם המתנו לאונייה שאיתה נמשיך ליעד- לארץ ישראל. לאחר המתנה קצרה הפלגנו באנייה. הנסיעה הייתה קשה, מים חדרו לתוך האנייה, וכל הנוסעים היו מבוהלים ומפוחדים. לאחר הפלגה של עשרה ימים האוניה עגנה בנמל חיפה.

משם נלקחנו לשכונת נווה שאנן שבחיפה.הגענו לבתים נטושים  של הערבים שברחו מיד לאחר קום המדינה.

לאחר שנה המדינה נתנה לעולים אפשרות לגייס את הגברים לצבא או לעבור לנגב שבדרום הארץ וליישב אותה. סבתא שרה האמא של אבי החליטה שנעבור לגור במושב גילת  הממוקם בצפון הנגב ליד העיר אופקים ושייך למועצה האזורית מרחבים. שבנגב.

הגענו למושב גילת בשנת 1950 בהיותי בת שנה. הנוף שקידם אותנו במושב היה חול ושמים, החול הגיע עד לבירכיים. ה"בית" – האהל- שקיבלנו כמעט עף עם כל רוח, בימות הגשמים האוהל היה מתמלא כולו במים . ונאלצנו לישון על הבוץ כמו הבדואים. לא היה לנו מים בבית, כדי להשיג דלי מים הייתה אימי צריכה ללכת כל יום מרחק של עשרים קילומטר. ובמים שהיא הביאה הבייתה היא הייתה צריכה לבשל, לשטוף, לנקות,וכמובן גם לשתות ולספק לכל בני הבית שתייה.

אימי בישלה את האוכל על פרימוס עם אש גלויה שדלק על נפט. ומידי פעם ילד אחר  מבין עשרת הילדים שבבית, היה נכווה מן המים הרותחים, חיינו במתח מתמיד. רק כעבור שלוש שנים בשנת 1953 עברנו לבית עם חצר.

החיים במושב היו לא פשוטים. הוריי גידלו אותנו באהבה רבה. היה עליהם לכלכל משפחה ברוכה עם עשרה ילדים, שניהם יצאו לעבודה,הם עבדו בחקלאות משעות הבוקר המוקדמות עד לשעות הערב המאוחרות וכל זה בנוסף לטיפול בילדים.

למרות העבודה הקשה והמפרכת, השכר שהם קיבלו היה זעום. אני זוכרת תקופות של עוני ורעב, הייתה זאת תקופת הצנע בישראל. אצלינו במושב הרגשנו זאת מאוד. באחת הפעמים שהייתי בביתה של סבתי במושב, הייתי רעבה מאוד. חיפשתי במה אוכל להשביע את רעבוני? ולפתע גיליתי חפיסת מרגרינה, אכלתי אותה בשקיקה, ושסבתי והוריי גילו זאת הם נלחצו מאוד ופחדו מנזק בריאותי.

המצב הכלכלי בבית הלך והחמיר, אבי לא יכול היה לשאת ולראות עוד את המצוקה הכלכלית הקשה, ומרוב צער וכאב הוא נפטר צעיר בגיל ארבעים ושבע.

בשנות השישים הייתה לנו פרה, אבל לא הייתה לנו רפת, אימי קשרה אותה ל"שולחן" שהיא יצרה מאוסף קרשים שהיא מצאה בחוץ. אנחנו הילדים אהבנו להישען על השלחן ולהסתכל על בפרה. לא אחת קרה שהפרה משכה את השולחן והילדים שנישענו על השולחן נפלו ונחבלו.

ואם לא די בכך… אימי הייתה רוכבת על אופנים כדי להספיק להגיע מהר יותר למקומות שונים, ואנו עשרת ילדיה היינו רודפים אחריה מנסים להשיגה ללא הצלחה. ושהתבקשנו ללכת לצרכניה שהוקמה במשך הזמן, צעדנו קילומטר ברגל. אך פעמים רבות חזרנו בידיים רקות משום שעד שהגענו לצרכנייה היא כבר הייתה נעולה. בדרכינו לצרכניה וממנה התבוססנו בחול, והמגפיים שלנו נשארו תקועות שם… בתוך החולות. לבסוף פעמים רבות הגענו הביתה ללא מוצרי מזון וללא מגפיים.

למדתי בבית הספר "נחלים" שהיה ממוקם מתחת לעצים כי לא היה לנו מבנה. המורה היה הרב של המושב שאותו מאוד מאוד כיבדנו המורים עבורנו היו כמו מלכים, לא הייתה תלבושת אחידה אך כולנו היינו באחדות נפלאה, כולם הלכו למסיבות של כולם והשתתפו בצער של כולם.

מאוחר יותר הוקם חדר אוכל גדול בו אכלו 500 ילדים נהננו מכל דבר שהביאו לנו לא התלוננו ולא התפנקנו הכל עבורינו היה טעים.

אומנם, לא השתתפנו בתנועות נוער אך אנחנו ביניינו היינו תנועת נוער בלתי רשמית…

בשנת 1974 נישאתי לבעלי עציון אדירי, עציון הינו הילד הראשון שנולד בעיר אילת. בטקס ברית המילה שלו כובד ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון בסנדקאות.