מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר כהן, נולדתי בשנת: 1947 בעיר בגדד שבעיראק. שמות הוריי הם מרים ונאגי' נתן שלום.

אני הבת הבכורה במשפחתי, אנחנו שתי בנות ושלושה בנים. אמי, מרים, הייתה עקרת בית אשר גידלה אותנו במסירות ובאהבה, אבי,נאג'י, היה סוחר גדול שעסק במסחר של חפצים יקרי ערך. בישראל הוא היה סוחר גדול לפירות וירקות בשוק.

עלייה לארץ

כשאבי רצה לעזוב את עיראק ולעלות לארץ, הוא נאלץ לשחד אנשים רבים, בכדי לקבל דרכונים מזויפים שלא יזהו שהם יהודים. ברחנו דרך פרס ומשם העלו אותנו לרכב והבריחו אותנו במטוס לארך ישראל. אני עליתי בגיל שנה לארץ ישראל הגענו לארץ  הכניסו אותנו לחדר גדול שבו קיבלנו זריקות, ריססו אותנו בחומר נגד גזזת, ולאחר מכן גילחו את ראשנו ועשו לנו קרחת, משם העבירו אותנו למעברת הפחונים בבית עזרא.

מצבנו הכלכלי ומצב הרוח היה קשה מאוד. כולנו היינו עולים חדשים שלא מבינים את השפה העברית, דיברנו ערבית בבית והשפה בישראל הייתה זרה לנו. אנו באנו מבית מאוד עשיר שם בפרס היו לנו משרתים רבים, ובארץ נאלצנו לעשות דברים קשים, היינו רוחצים את הבגדים שלנו ביד, מנקים את הבית בדקלים של עץ התמר ומים .

בחורף לא היה חשמל בבית במושב ואף לא בגדים חמים כמו מעיל ומגפיים, היינו הולכים עם סנדלים וגרביים ולא היו בידינו מטריות. על הראש היינו מניחים שקיות ניילון להתגונן מהגשם. אמי הייתה מחממת אותנו בשמיכות ומרפדת אותנו שלא יהיה לנו קר, היא הכניסה עצים לבית והבעירה אש, וכך היא חיממה את החדר בו ישנו. הוריי נאלצו לעבוד בשוק במכירת פירות וירקות. כל יום השכם בבוקר הם היו יוצאים מהבית ונוסעים מבית עזרא לאשקלון למכור את הסחורה.

אחרי ארבע שנים במושב הוריי עברו לגור באשקלון בבית ערבי גדול מאוד. היו לנו שירותים צמודים, בבית היו  מרצפות ואפילו מטבח פרטי היה לנו… הרגשנו מאושרים. כשבגרתי הייתי הולכת אחרי הלימודים לשוק, לעזור לאבי למכור את מרכולתו ולסייע בפרנסת המשפחה.

לימודיי

בגיל חמש הלכתי לראשונה לגן במושב בית עזרא, היינו נוסעים בסוס ועגלה לבית הספר מפני שלא היה בישוב בית ספר, לקחו אותנו ללמוד במושב אמונים ליד בית עזרא. כל יום אחר הצהריים היינו יוצאים לחצר, אני ואחיי ומשחקים עם ילדי השכנים במושב. שיחקנו בקלאס, חמש אבנים, גוגואים וקפצנו הרבה בחבל.

בכיתה ה' עברנו לגור באשקלון ולמדתי בבית ספר "אסף מימון" בית ספר דתי מאוד ולאחר מכן למדתי בתיכון עירוני אשקלון. כדי לצאת לטיול שנתי נאלצנו לעבוד בחקלאות וכך הצלחנו לממן את עלות הטיול, עבדנו "בחוות מרים", להוריי לא היה מספיק כסף לשלם לטיולים ובכסף שהשתכרנו יצאנו לטיול.

נישואיי

התחתנתי בשנת 1968 בגיל 23. נישאנו בעלי, אברהם, "בגני שמשון " שמו כיום, שנקרא בעבר "היכל הפנינים". החתונה שלנו הייתה מיוחדת ושמחה. בעלי, אברהם היה איש שב"ס ששירת בעזה.  הוא הזמין את כל הסגל לחופה ולסעודה, כדי שיאכלו וישתו כיד המלך. באותה תקופה לא היה נהוג להזמין תקליטן. אנחנו הזמנו תזמורת יקרה שעלתה  לנו ממון רב. הלהקה הייתה מורכבת מגיטרות חשמליות, חצוצרן ,חלילים כלים מיוחדים שמעטים זכו להזמין. השמחה הייתה גדולה, והריקודים נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.

נולדו לנו ארבעה ילדים. לפני נישואיי עבדתי ב"בנק דיסקונט" באשקלון. אולם אחרי שהתחתנתי ונולדו לי הילדים נשארתי בבית לגדל אותם ולנהל את הבית והפסקתי לעבוד מחוץ לבית. רק בימי רביעי וחמישי הייתי יורדת לשוק לעזור לאבי במכירת הפירות והירקות. גם כשהייתי בהריון המשכתי לעזור לו. ובתמורה אבי היה נותן לי פירות וירקות. בעלי עבד בשב"ס שנים רבות עד שיצא לפנסיה בגלל בעיית בריאותית.

הזוית האישית

אסתר כהן: כיום אני סבתא ל-13 נכדים, אני הולכת לחוגים שונים, כמו: הרקדה והרצאות לפורשים לפנסיה. אני סורגת לנכדים סוודרים ושומרת על נכדיי מדי פעם, מבלה עם חברות ויושבת בגינה אחר הצהריים. אני אוהבת להכין אוכל עיראקי לנכדיי קובה ,אורז, סמבוסק ועוד הרבה תבשילים טעימים.