מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי רותי קליין. נולדתי בשנת 1942 כ"ג חשוון ה'תש"ג בבלפוריה שבעמק יזרעאל להוריי זאב ושושנה קוריס (במקור קראוס).

אמי נולדה בנוה צדק ואבי נולד בסגד–הונגריה, הוא עלה לארץ בשנת התרצ"ב במסגרת המכביה הראשונה. סבי אליעזר נולד בשנת התר"מ וסבתא שלי חייקה נולדה בשנת תרמ"ו.

הוריי

חיי בעבר היו שונים מהחיים כיום, כשאתם מסתכלים סביבכם, אתם רואים (אם אתם בבית…) ספה, ארון, שולחן, מקרר, תנור… רוב הדברים הללו לא היו לנו. לדוגמא, המקרר שלנו היה ארגז עם קרח (לא חשמלי, כמובן)!!! מדי יום היה חולף ברחוב שלנו איש הקרח עם הסוס והעגלה שלו ומוכר בלוקים של קרח. את בלוק הקרח היינו מאחסנים בתא העליון של הקופסא ששימשה אותנו למקרר. שם הקרח היה מפשיר לאיטו, ושולח את מימיו הצוננים דרך דפנות המקרר, אל המגרה התחתונה, ומצנן בדרך את המוצרים שאוחסנו במקרר. לא היה לנו תנור. היינו אופים על כירת הגז.

אחר הצהריים, לאחר סיום לימודיי בבית הספר, הייתה לי עבודה רבה. כגון: למרוט את הנוצות של העוף, ולעזור לאימא בכל מה שצריך. אני יודעת, שזה נשמע מוזר, "למרוט נוצות", והלא בימינו אנחנו מקבלים עוף קפוא, נקי ומחולק לחלקים. אבל בילדותי, לא הייתה אפשרות לקנות עוף מוכן לבישול. אלא, היינו קונים תרנגולת, היא הייתה מסתובבת בחצרנו, עד אשר השוחט (שהיה מגיע פעם בשבועיים) היה שוחט אותה. ואז היינו מנקים אותה, מורטים את הנוצות מכשירים ומחלקים את העוף לחלקים.

גם דגים לא יכולנו לקנות קפואים ונקיים. היינו קונים דגים חיים, שמים אותם באמבטיה עם מים עד שהיינו מתפנים לטפל בהם, להוציא את הקשקשים, העצמות, לנקות מבפנים ולבשל.

בילדותי הייתי ילדה שובבה מאוד. פעם אחת התרגזתי על אמי. ניגשתי לאמבטיה ששם היו הדגים,  הוצאתי את הדגים בשקט, והחבאתי אותם במקום  מסוים. כשאמי הגיעה להוציא את הדגים, היא נבהלה ולא הבינה לאן הם נעלמו… הייתי ילדה שובבה מאוד ואני זוכרת שהמשחקים ששיחקנו היו בדרך כלל: שלוש מקלות, חמש אבנים, מחניים, לגנוב את הדגל, גלות. מאוד אהבתי לרכב על אופניים, את אופניי הרכיב לי אבי  מגרוטאות שמצא.

בילדותי לא היינו מקבלים סט בגדים בכל חג, רק לחג שבועות ולראש השנה היינו מקבלים משהו אחד. בשבועות הייתי מקבלת חולצה לבנה.

בילדותי

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הייתה תקופה כלכלית קשה, ולכן, הממשלה  קבעה מכסות של מזון לנפש, למבוגרים, לילדים ולתינוקות. המכסות היו צנועות מאוד, והאזרחים חויבו לקבלן לאחר שנרשמו אישית בחנויות מזון (מכולות וצרכניות) באזורי מגוריהם. פנקסים אישיים ותלושים שימשו את הרשויות כדי להפעיל את המשטר. הוטל גם פיקוח מטעם הממשלה הן על הספקים וחנויות המזון והן על האזרחים. והיינו צריכים להסתפק בתלושים שקיבלנו.

בבית הוריי ספגתי הרבה ערכים. כמו: הכרת תודה, ורצון להתקדם בחיים. אחד הדברים החשובים ביותר בביתנו היה נושא החינוך. למשל, כשאחת מאתנו לא הייתה  מסיימת  את כל האוכל, היינו  צריכות להשאיר את הצלחת על השולחן,  ועד שהיא לא הייתה מסיימת את האוכל בצלחת, היא לא קיבלה שום דבר אחר. בביתנו לא היה מושג שנקרא פינוק.

כשגדלתי עברתי ללמוד בפנימיית "הדסים". מכיוון, שרקדתי מאוד יפה, המורה שלי המליץ לי ללמוד שם, כי הייתה שם מורה מעולה לריקוד.

בצעירותי

כשסיימתי את לימודיי התגייסתי לצבא. הייתי קצינה בקורס קצינות. שם הכרתי את רלף קליין. רלף נולד בברלין בשנת 1931. משפחתו עברה להונגריה, שם העבירה את השנים הקשות של מלחמת העולם השנייה. אביו רודולף לא שרד את המלחמה ונרצח באושוויץ, בעוד משפחתו ניצלה תודות לעזרה שקיבלו מחסיד אומות העולם, ראול ולנברג. בשנת 1951 עם התגברות גילויי האנטישמיות בהונגריה, התקבלה אצלו ההחלטה לעלות לארץ.

החתונה שלנו התקיימה בחצר ביתי, נולדו לי שלושה ילדים ריני המתגוררת לידי, גילאת שחזרה בתשובה ומתגוררת בקרית מלאכי וארן המתגורר באבן יהודה. יש לי תשעה נכדים ואני גאה בהם מאוד.

בעלי רלף ז"ל

מה שהייתי רוצה לקחת מביתי בעבר, זו הענווה והצניעות שלהם. בעבר לא היה הרבה כסף לאנשים, ולכן הם לא היו גאוותנים. את ערך הצניעות והסתפקות במועט, הייתי רוצה להביא  לדור של היום.

הזוית האישית

הנכדה הללי צ'רקסקי: נהניתי מאוד בתוכנית "הקשר הרב דורי", לא חוויתי כזו חוויה מימיי. הסיפורים שסיפרה לי סבתא על החיים של פעם היו מאוד מעניינים. אני מודה לסבתי שהשקיעה בי וטרחה להגיע מאבן יהודה לקריית מלאכי כדי לשבת אתי ולספר לי את סיפור חייה המרתק. אני מברכת את סבתא שתזכה לאריכות ימים ושנים טובות בשמחה תמידית, טוב תמידי והמון המון הצלחה.