חיי היו קשים אך מהנים
שמי סמיר מורד עליתי לארץ מעיראק בגיל שנה. גדלתי מגיל שנה במעברת טירת הכרמל. הבית היה צריף שעשוי מעץ. מלפנים ומאחור היו חצרות גדולות. בצריף גרנו שמונה נפשות ולכל אחד הייתה מיטת ברזל, כמו כן היה גם ארון עם בגדים לכל אחד. אני זוכר כילד שבגשם היו דליפות קטנות בכל מיני מקומות והוריי היו שמים דליים על מנת לאסוף את מים כדי שלא ירטיבו את הצריף.
למדתי בבית ספר דתי שהיה מול הבית. עם הזמן אבי וחבריו בנו לבית תוספת מעץ כדי שיהיה מטבח.
היינו חבורת ילדים שהסתובבו כל הזמן יחד. היינו משחקים כדורגל יחפים עם כדור שעשוי מסמרטוטים. בחצר הבית היה עץ זית גדול ושם בנינו נדנדה. היינו הולכים לבית הקפה עם אבא שהיה קונה לנו תפוח עץ מצופה בסוכר מתוק, ולאחר מכן היינו יוצאים לשוק להסתובב ולשחק.
כילדים קטפנו זיתים והבאנו להורים שיכינו אותם. לא היו שירותים כמו של היום אלא שירותים שנקראו "בול פגיעה". עשינו הרבה "על האש".
אני זוכר שכשהייתי בן 10, בגלל שהיינו משחקים כדורגל יחפים, נכנס לי לרגל מסמר חלודה. לא רציתי להפסיק לשחק. חבריי ואני הוצאנו אותו, קשרנו בד על הרגל והמשכנו לשחק.
עם כל הקושי שהיה במעברה הייתה לנו הנאה גדולה! ידענו ליהנות מהמעט שהיה ולהעריך את הדברים הפשוטים ולא היינו מפונקים כמו הדור של היום.
בגיל 12 עברנו מהמעברות לעיר חיפה, לשפרינצק לדירה קטנה.
הזוית האישית
התכנית הייתה חוויה גדולה מאוד עבורי. זכיתי לזמן איכות של אחד על אחד עם אור הנכד שלי. שמחתי לספר לו סיפורים על חיי ולראות שהוא נהנה להקשיב להם. כמו כן נהניתי גם שאור לימד אותי מיומנויות מחשב וששיחקנו יחד במשחקי מחשב. מהזווית של אור- נהניתי מאוד שסבא הגיע לבי"ס למעבדת המחשבים לבלות איתי וסיפר לי סיפורים מעניינים ומשעשעים על ילדותו.
מילון
מכל מלמדיי השכלתי.מכל מי שלימד אותי קיבלתי חוכמה והבנת החיים