מאגר סיפורי מורשת

אני המספר עדו לבנה הסבא של טליה אמבוס. נולדתי בקיבוץ בנובמבר-1940 להורי רחל ואלימלך.

סבא עדו כפעוט

הורי נולדו בפולין אימי רחל בשנת-1912, אבי אלימלך בשנת –  1914. הם נפגשו לראשונה בהכשרת תנועת הנוער "גורדוניה" בפולין במטרה לעלות לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בנובמבר שנת 1933, ישר לקיבוץ משמר השרון. הם התחתנו בשנת 1935 ושינו את שם משפחתם למשפחת "ליבנה". בקיבוץ נולדו ארבעת ילדיהם נורית, עדו, יונתן (יוני) ואברהם (רמי). אמי עבדה בלול העופות (לולנית) ואבי עבד תחילה כעגלון, עם סוס ועגלה ואח"כ כנהג משאית.

סבא עדו בן שנה וחצי

אבי היה "נוטר" (שומר מטעם האנגלים) ואח"כ חבר בארגון "ההגנה", השתתף בפריצה למחנה המעפילים בעתלית, נתפס ע"י האנגלים וישב עשרה ימים בכלא בחיפה.

החיים בקיבוץ משמר השרון בתקופת ילדותי

קיבוץ משמר השרון עלה להתישבות בעמק חפר מקומו הנוכחי, בשנת 1933. התקופה – בארץ ישראל שולטים האנגלים לאחר שכבשו אותה בשנת 1917 מידי התורכים, במלחמת העולם הראשונה. בעולם-משתוללת מלחמת העולם השנייה הנמצאת בעיצומה.אני נולדתי בקיבוץ בזמן מלחמת העולם.

החברים

קיבוץ משמר השרון הוקם בעמק חפר, מקומו הנוכחי, בשנת 1933. בשנת לידתי 1940 הקיבוץ היה קטן – היו בו כ- 100 חברים וכ- 60 ילדים. רוב החברים, גם בעלי משפחות עם ילדים, גרו בצריפים בחדרים בגודל 4×3 מטר ללא שירותים, מטבח ומים זורמים. מעט חברים גרו בבתים בנויים. היו בקיבוץ שני בתי שימוש ציבוריים, מקלחת ציבורית, מטבח וחדר אוכל ציבוריים, בהם השתמשו ואכלו כל חברי הקיבוץ. המטבח וחדר האוכל היו בצריפים עד שנת 1950. החברים עבדו בענפי הקיבוץ: חקלאות, תעשיה וענפי שרות – ללא שכר. הקיבוץ סיפק את כל צורכי הקיום, היום יומיים, של החברים והילדים: דיור, מזון, ביגוד, הנעלה, אספקה קטנה, תרבות, חינוך וכו'. בנוסף נתן הקיבוץ לחבריו תקציב אישי קטן, לשימושו לפי צרכיו ונטיותיו האישיים, וכן תקציב עבור כל ילד.

הילדים

התינוקות הרכים שהגיעו מבית היולדות לקיבוץ הוכנסו עם הגעתם לבית תינוקות, בנפרד מההורים. התינוקות לא ישנו כלל בבית ההורים. בבית התינוקות היו מטפלות שטיפלו בילדים – רחצה, הלבשה, השכבה וכו' וגם האכלה של תינוקות שלא ינקו. האמהות המניקות היו באות לבית התינוקות להניק את ילדיהם. ההורים היו מטפלים בילדם משעה ארבע אחר הצהריים עד השכבתם חזרה בבית התינוקות לשנת הלילה. בלילה ישנה שומרת בבית התינוקות שגם טיפלה בתינוקות שהתעוררו.

מבנה הבטון הראשון בקיבוץ ניבנה עבור הילדים כדי לתת להם הגנה מכדורים ויתושים כלומר – מבנה מבטון מזוין עם רשתות וחלונות. גם בהמשך כל בתי הילדים ניבנו מבלוקים. גן הילדים שלנו היה בצריף. מבית התינוקות עברו הילדים לבתי ילדים שפעלו באותה מתכונת. הילדים ישנו, אכלו, התרחצו ושיחקו בבית הילדים. לחדרי ההורים היו הולכים משעה ארבע עד להשכבתם לשנת הלילה. ההורים השכיבו וסיפרו להם סיפורים והמטפלת נשארה איתם אד שנרדמו. בשעה 10 בלילה היה מגיע אחד ההורים , לפי תורנות ביניהם, לישון בבית הילדים עד הגעת המטפלת בבוקר. עד גיל בית הספר עיקר הטיפול וחינוך הילדים היה באחריות המטפלות והגננות. להורים היה בו חלק קטן.

החל מהגיע הילדים לכתה א' עברה חלק מהאחריות עליהם למערכת החינוך – מורים, מורות ומדריכים. ליד בית הספר היה משק ילדים שכלל עזים, כבשים, תרנגולות וחקלאות במטרה לחנך לעבודה. הילדים עבדו כל יום כשעה, שעה וחצי במשק הילדים, לאחר הלימודים.

גם בגיל זה הילדים היו הולכים לבית הוריהם משעה ארבע אחר הצהריים עד להשכבתם לישון. מאחר ובית ההורים היה חדר קטן היה קשה להם לספק בו תעסוקה לילדיהם וחלק מהזמן ואולי רובו שיחקנו בשטח הקיבוץ. במשחקי ילדים כמו תופסת, קלאס, מחבואים וכו' בשטח הקיבוץ. ההורים השכיבו לישון, סיפרו סיפורים והלכו.

מכתה ד' הופסקה שמירת ההורים בבית הילדים. מגיל זה גם התחילו הילדים לקבל שעורי העשרה בעיקר מוזיקה, נגינה על חלילית ואח"כ כלים שונים, למי שהתאים – וחוגי ספורט בעיקר אתלטיקה וכדורסל על מגרש אדמה.

החל מכתה ז' התחילו הילדים לעבוד בענפי הקיבוץ בנוסף לעבודה במשק הילדים. העבודה היתה בעיקר בענף הפרחים ובגן הירק, שבהן היו עבודות שהתאימו לילדים בגיל זה.

ילדותי בקיבוץ

כאמור נולדתי בחודש נובמבר 1940.

התקופה בארץ – בארץ ישראל (עדיין לא מדינת ישראל) שולטים האנגלים, מאז שכבשו אותה ב-1917 מידי התורכים. בנובמבר 1922 קיבלו האנגלים מארגון האומות המאוחדות (האו"ם) יפוי כח (מנדט) לשלוט בארץ ישראל למשך 25 שנים – עד נובמבר 1947. האנגלים שולטים כאן . בהמשך, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, מתחיל הישוב היהודי בארץ ישראל להאבק בשלטון האנגלי למען שיאפשר עליית יהודים לארץ ישראל, יציאת האנגלים (סיום המנדט) ממנה והקמת מדינה יהודית בה.

התקופה בעולם – בעולם משתוללת מלחמת העולם השנייה, בה מעורבת אנגליה המלחמה מסתיימת ב- 1945. עם סיום במלחמה מסתובבים באירופה עשרות ואולי מאות אלפי יהודים ניצולי השואה, המחפשים דרך לעלות לארץ ישראל, והשלטון האנגלי מונע זאת. אני, כילד בקיבוץ, אינני זוכר כלום מתקופה זו. הורינו דאגו שאנחנו, הילדים לא נרגיש את מאורעות התקופה. לא הרגשנו מחסור בכלום.

זכרונותי, מתחילים מהתקופה שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה – מדינת ישראל. אני זוכר שני ארועים מתקופה זו. "השבת השחורה" כינוי ליום שבת ב -29 ליוני 1946. בשבת זו הצבא האנגלי מטיל עוצר על מרבית הישובים בארץ כדי לחפש בהם נשקים בלתי חוקיים. גם על הקיבוץ הוטל עוצר והאנגלים חיפשו נשקים. בקיבוץ היה "סליק" מרכזי של ארגון "ההגנה" האנגלים לא הצליחו למצוא אותו.

באותה שבת של העוצר התעוררנו בבית הילדים וגילינו סימון על דלת הכניסה. המטפלות אמרו לנו שיש עוצר ואסור לצאת מבית הילדים וללכת לבית ההורים, כנהוג בשבתות. נשארנו בבית הילדים עד הצהריים ללא יכולת לצאת החוצה. עם תום העוצר יצאנו החוצה וראינו את האנגלים מסתובבים בקיבוץ, חלקם על ג'יפים. ניגשנו אליהם והם שיחקו איתנו וגם נתנו לנו סוכריות.

עוצר בתל אביב – בתל אביב גרה דודתי עם ארבעת ילדיה. ואנחנו, ההורים שלי, נורית אחותי ואני נסענו  לבקר אותם לרגל ארוע שלהם. נשארנו לישון בביתם. בבוקר, שהתעוררנו, התברר לנו שיש עוצר בת"א ואיננו יכולים לחזור לקיבוץ, העוצר נימשך שלושה ימים. משאית של הקיבוץ, שהובילה תוצרת חקלאית לת"א. הורשתה להכנס גם בזמן העוצר ונהגה הוריד לנו מצרכים. (בית הדודים היה ליד כביש הכניסה לת"א.)

מהקיבוץ אני זוכר את גן הילדים, שהיה בצריף עם קצת גינות סביבו שזרענו בהם ירקות. אני זוכר טוב, את דבורה הגננת, שהייתי ילד חביב עליה, הגננת שמרה קשר איתנו, בני הכיתה, במשך שנים רבות.

יחד עם ילדי הקבוצה והמטפלות

אינני זוכר את הצריף שבו גרו הורי אבל אני זוכר היטב את החדר הראשון הבנוי לבנים שבו גרו ההורים כ 7-8 שנים. אח"כ עברו הורי לדירה בת חדר וחצי עם מטבח קטנטן ושרותים שכללו גם מקלחת (בתחילה לא היה אמצעי חימום למקלחת אחרי מספר שנים התקינו חימום על נפט כך שאפשר היה להתקלח גם בחורף). לדירה היתה גם מרפסת קטנה. בדירה זו כבר יכולנו להפגש יחד כל המשפחה – הורים וארבעה ילדים, לדירת ההורים קראנו שנים רבות "חדר".

אני זוכר את בית הילדים אליו עברנו בכתה ד' – ארבעה חדרי שינה גדולים, מרפסת סגורה לכל אורכה, בתי שימוש ומקלחת, במקלחת לא היו עדיין מים חמים והמטפלות רחצו אותנו במים שחיממו על פרימוסים. בימי שישי רחצו אותנו במקלחת הציבורית, בה היו מים חמים ללא הגבלה. הרחצה היתה בשעות שהחברים עבדו ולא התרחצו.

בכיתה ו' עברנו לבית ילדים דומה הדבר היחיד שהיה שונה שהלכנו ללא המטפלות, להתקלח במקלחת הציבורית.

אני זוכר היטב את ליל כ"ט (29) בנובמבר 1947 בו הוחלט בארגון האומות המאוחדות לסיים את ייפוי הכח (המנדט) שניתן לאנגליה לשלוט בארץ ישראל ולהקים בארץ שתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית. בלילה זה, לאחר סיום ארוחת הערב בחדר האוכל הציבורי, אני זוכר שחברים מתחילים להתרכז סביב שני המקומות שבהם היו מכשירי רדיו, מאוחר יותר הסתבר לנו שהם התרכזו כדי לשמוע את השידור מהדיון שהתקיים באו"ם על סיום "המנדט"  האנגלי והקמת מדינה יהודית.

כאשר התקבלה ההחלטה פרצה שמחה ספונטנית בקיבוץ, הורינו העירו אותנו ולקחו אותנו מבית הילדים, בקרבת חדר האוכל דלקה מדורה גדולה וסביבה חגגו החברים בשירה גדולה וריקודים סוערים. אני זוכר שכאשר שככה האש חלק מהאבות, ביניהם אבי לקחו את ילדיהם על הכתפיים וקפצו מעל שרידי האש, בקיצור היה לילה שמח שנישאר בזיכרוני עד היום.

אני (מימין) עם אחי ואחותי

לימודים

בית הספר העממי, (כיתות א-ח), היה בקיבוץ. התחלנו את הלימודים בשעה 8:00 . בצהריים הלכנו לאכול בחדר- האוכל וחזרנו ללימודים עד שעה 14:00. מכתה ד' בתום יום הלימודים  הלכנו לעבוד כשעה וחצי במשק ילדים, בית הספר התיכון (כיתות ט-יב) היה בית ספר אזורי, של מועצת עמק-חפר, ליד המדרשה לחקלאות, בית ספר זה קיים עד היום. אני באופן אישי הלכתי ללמוד בבי"ס מקצועי "אורט" בנתניה, הייתי הילד היחידי מהקיבוץ שלמד בו. נסעתי באוטובוס מהכפר השכן, כפר חיים, לנתניה והלכתי ברגל כ-600 מטר לבית הספר.

סבא עדו בן 13

פעילות ספורט ומשחקי ילדות

כפי שכבר סיפרתי כל שטח הקיבוץ שימש לנו בילדותנו גן-משחקים גדול. שיחקנו משחקים רבים והעסקנו את עצמנו בכל זמננו הפנוי מלימודים. בהיותי בכתה ו' התחילה הדרכה מסודרת של מדריך פעם בשבוע. מכתה ט' נוספו גם פעילויות ומחנות של תנועת הנוער העובד וחטיבת הנוער של בני איחוד הקבוצות והקיבוצים. החל מכתות ח', התחלנו בשבתות לקחת סוס ועגלה ולטייל במרחבי עמק חפר. עד מבואות חדרה ונתניה.

בספורט התחלנו לעסוק ביוזמה עצמית החל מכתה ה' או ו', העסקנו את עצמנו במקצועות אתלטיקה ובמשחקי כדור פשוטים וכן במשחק הכדורסל, שהיה במגרש עפר עדיין בלי ריצוף. החל מבי"ס התיכון כבר קיימנו אימונים עצמאיים, יותר מסודרים והתחלנו להשתתף בליגות אזוריות בכדור-סל. תחרויות אתלטיקה היו במסגרת תחרויות בין בתי ספר.

אני וחברים בשלג של שנת 1951

ריקודי עם

כשהייתי בכתה י', כבן 15, התקיימו מסיבות ליל שישי במועדון הנעורים. במסיבות אלה רקדנו ריקודי עם ישראלים. מאד אהבתי לרקוד וכשהוקמה באזור להקת ריקודי עם של חטיבת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים הצטרפתי אליה. ב-1958 לקראת חגיגות העשור למדינה כשהייתי בכתה יב', הקמנו להקה מקומית של הקיבוץ והופענו בפסטיבל מחולות העם בקיבוץ דליה (הקודם לפסטיבל כרמיאל היום) ומאז ועד היום השתתפתי במספר להקות ריקודים שבמסגרתם הופעתי ברחבי הארץ. היום אני ממשיך לרקוד לפחות פעמיים בשבוע, לעסוק בספורט – רכיבה על אופניים, הליכה ושחייה בקיץ – לטייל בטיולים של מטיבי לכת ברחבי הארץ.

 לסרט: סיפור חיי במשמר השרון

הזוית האישית

זה היה מפגש מעניין, אבל לא מפרה, מאחר והזמן היה קצר – רק לספר את סיפור חיי ולהקלידו למחשב לקח זמן רב ולא היה זמן לשיח מעמיק על תקופה זו.

לטליה נכדתי היקרה!

נהניתי מאד לספר לך על ימי ילדותי בקיבוץ, ימים שהיו ואינם עוד. שנים של ארועים היסטוריים, טרום המדינה שלנו, והשנים הראשונות של מדינת ישראל. מקווה שהצלחתי להעביר לך את תחושת ההתרגשות שבזיכרונותי.

באהבה – סבא עדו