מאגר סיפורי מורשת

הלידה והעלייה לארץ

נולדתי בשנת 1948, שנת הקמת המדינה, בפולין להורי ניצולי השואה, בעיר ששמה דז'רז'וניוב. לאזור זה העבירו השלטונות את כל היהודים העקורים ניצולי השואה שנשארו חסרי בית וחסרי כל. אני הייתי הבת הבכורה במשפחתי והנכדה הבכורה לסבי וסבתי ניצולי השואה, שראו בהולדתי סמל להתגברות על הרצון להשמיד את היהודים ואת המשכיות קיום העם היהודי. כשהייתי בת שנתיים עליתי עם הורי לארץ באוניה קוממיות. ההורים, ניצולי שואה שנותרו חסרי כל והיו צריכים לבנות את חייהם מחדש, הבינו כי בפולין שלאחר השואה אין מקום ליהודים, וכי המקום היחיד בו לא יצעקו עליהם "יהודים, לכו לפלסטינה" הוא ארץ ישראל.

בתחילה שוכנה המשפחה בשער העליה, באוהלים כפי ששיכנו אז את כל העולים שהגיעו בהמוניהם למדינה הצעירה. לאחר תקופה קצרה בחרו הורי לעבור למושב חקלאי במרכז הארץ בית אלעזרי. מהסוכנות הם קיבלו בית חדר ומטבח ללא שירותים ומקלחת, פרה וסוס והתחילו את חייהם בארץ החדשה. כמובן שחשמל לא היה – המקרר קרר בעזרת קרח שמוביל הקרח היה מספק לנו בכל בוקר. היה גם מוביל נפט, ומוביל לחם. את הכביסה עשינו בתוך גיגית בעזרת קרש מיוחד. כמובן שגם טלפון וטלוויזיה ואפילו רדיו לא היו לנו….כשחיברו אותנו לרשת החשמל, בשנת 1954, אפשר היה סוף-סוף לשמוע רדיו.

הילדות במושב בית אלעזרי

לילדים במושב היה מעט מאד זמן לתחביבים. כולם היו חייבים לעזור בעבודה במשק, וסוג העבודה היה מותנה בגיל וביכולות. הצעירים עזרו בהחלפת קווי ההשקיה בשדה, במתן תערובת לפרות ובקטיף פרי מהעצים. המבוגרים יותר עסקו בקצירת מספוא בשדה ובחליבת הפרות. בנוסף לכך אמא אילצה אותי לנגן – להתאמן בפסנתר שעתיים בכל יום. בהתחלה ממש לא אהבתי את הדבר, אבל ככל שהתקדמתי והתוודעתי ליצירות שנכתבו לפסנתר, נהניתי מאד מהיכולת לנגן אותן. סדר היום שלי מגיל 12 היה לקום מוקדם בבוקר, להיכנס לרפת ולחלוב 20 פרות (במכונת חליבה), להתרחץ מהר ולהגיע לבית הספר. לאחר הלימודים, פעמיים בשבוע נסעתי לרחובות, למורה לפסנתר שלי לקבל שיעור, בשאר הימים לנגן. לאחר מכן לחזור שוב לרפת, לחליבת ערב. להכין שיעורי בית, ולישון. בית הספר היה בצריף עשוי פח. בקיץ היה חם מאוד, ובחורף טיפטפו עלינו טיפות של גשם מהגג. לפני תחילת הלימודים נערך מסדר בוקר, שבו הקריאו את פרקי היום בתנ"ך (אחד מפרקי ספר תהילים). המחנכת שלי בכתה ד' היתה מורה חיילת מפני שבאותה תקופה לא היו מספיק מורים ולישובים מרוחקים שלחו חיילות כדי ללמד את הילדים. הכיתה היתה קטנה כ-10 תלמידים וכולם היו חברים גם בזמן הלימודים וגם לאחריהם. והלימודים היו כמובן הבסיסיים ביותר, ללא כל שעות ההעשרה והדגשים האישיים שנהוגים כיום.

בית הספר התיכון בתל אביב

מאחר ובבית הספר היסודי במושב רמת הלימודים לא היתה גבוהה מאד, החליטה אמא לשלוח אותי לבית ספר תיכון בתל-אביב . כך הגעתי לתיכון עירוני א' בתל-אביב. יוצאת כל בוקר ב-6:30 מהבית, הולכת ברגל כ-2 ק"מ לכביש הראשי כדי לתפוס את האוטובוס שנוסע בקו אשקלון – תל-אביב. מהתחנה המרכזית הישנה עולה ל-קו 5 ונוסעת לבית הספר. בתחילה לא הבנתי מה רוצים ממני והציונים שלי היו בהתאם, נמוכים מאד, כמובן. אבל החלטתי לא להישבר. למדתי לילות שלמים כדי להתגבר לבד על החומר (כסף לשיעורים פרטיים לא היה) ובמחצית השניה של כתה ט' התעודה שלי כבר היתה הטובה ביותר בכיתה.

התחלת החיים הבוגרים בבני ברק

במהלך השירות הצבאי אישר לי מפקדי להתחיל ללמוד באוניברסיטה במקביל. בחרתי בחוג לכלכלה כי ביחידה בה שרתי היו הרבה כלכלנים צעירים והנושאים בהם עסקו נראו לי מרתקים. בחוג לכלכלה הכרתי את מוטי, שלמד שנה אחת מעלי, ולאחר שנת היכרות, ב-27.6.72 התחתנו (באולמי אואזיס ברמת-גן). הנישואים והמעבר לדירה משלנו היו אחד הארועים המשמחים והמרגשים של חיי. מספר חודשים לאחר הנישואים, וסיום הלימודים שלי באוניברסיטה הזמין אותי מפקדי לשעבר בצבא (האיש שאישר לי את לימודי) ועבר בינתיים להיות ראש מינהל הרכש במשרד הביטחון, לבוא לעבוד במשרד הביטחון. זה היה מקום עבודתי ב-37 השנים שחלפו מאז, מקום בו מלאתי תפקידים מעניינים ומרתקים מאד, ואהבתי כל יום שעבדתי שם.

מלחמת יום הכיפורים

בפברואר 1973 התחלתי את עבודתי במשרד הביטחון במינהלת התוכנית של מטוס הכפיר, ובאוקטובר שנה זו פרצה מלחמת יום הכיפורים. זו היתה מלחמה קשה מאד, גם מוטי בעלי ורפי אחי היו בין המגוייסים. רפי שהיה אז חייל בקורס קצינים פוזר עם הצוערים האחרים בין אזורי הלחימה השונים ולא ניתן היה לאתר היכן הוא נמצא במשך זמן רב. אמי היתה משותקת מרוב חרדה, ולי לא היתה כל דרך להקל עליה. אחת החוויות הקשות הזכורות לי מתקופה זו היתה העובדה שבגלל עבודתי בקריה בתל-אביב הייתי קרובה ליחידת הנפגעים בה פורסמו מידי יום שמות הנופלים החדשים. חברים ומכרים בקשו ממני לגשת לבדוק אם שם יקירם נמצא ברשימה, משימה שממש לא מצאתי את הכוחות הנפשיים כדי לבצע אותה. להקלתנו, גם מוטי וגם רפי חזרו בשלום גופנית מהמלחמה ההיא.

פריז

בשנת 1991, ממש עם סיום מלחמת המפרץ, הוצע לי לצאת לשליחות בת 4 שנים בפריז. השהות היתה חוויה מיוחדת ומגבשת עבור כל המשפחה. טיילנו בחופשים ובסופי שבוע והצלחנו לחרוש כמעט את כל אירופה. עבורי זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי בית- ספר המאפשר תנאים אידאליים לאימהות עובדות הלימודים נמשכו מהבוקר עד השעה 16:00 כאשר הילדים מקבלים שם ארוחת צהרים חמה ופעילויות תרבות והעשרות שלא היו מוכרות אז בארץ.

שוב ליבנה

חזרנו לארץ בשנת 1995 לחיי השיגרה של כולם לעבודה, ללימודים באוניברסיטה של עדי, לשרות הצבאי של ליאת ולכתה ה' של עופר, שאימץ אז את חתולתו מילקי, שהיתה בת משפחתנו במשך 17 שנים לאחר מכן. ואז, לאחר 3 שנים שלוות יחסית התחילה התקופה הקשה בחיי. בשנת 1998 לאחר תקופת אישפוז ממושכת בה שהינו לידו בתורנות כל בני המשפחה במשך כל שעות היממה, נפטר אבי. בתקופה זו למדתי לתואר שני במינהל ציבורי בנוסף לעבודתי הרגילה ואני זוכרת את עצמי יושבת לידו בבית החולים בלילות- זו המשמרת שיכולתי להרשות לעצמי מבלי להפסיד ימי עבודה – משגיחה עליו ולומדת במקביל לבחינות. כשנה וחצי אחריו עברה אמי ארוע מוחי שהשאיר אותה משותקת וללא יכולת דיבור. אמא, שהיתה אישה פעלתנית וניהלה את חיי המשפחה ביד רמה, נשארה בכסא גלגלים ללא יכולת להביע את דעתה במשך 8 שנים ארוכות וקשות שהכאיבו ותסכלו את כולנו. שנה וחצי אחרי האירוע של אמא בנובמבר 2001 – התגלה אצל מוטי בעלי סרטן, שהתברר כי הוא בדרגה עליונה וסופנית. מוטי נפטר לאחר 4 חודשים בלבד, והשאיר אותי המומה, מנסה לעכל את העובדה שמלבד היותי ללא בן זוג שליווה אותי במשך 30 שנה, נשארתי אחראית לבד לחיי שלי ולחייהם ורווחתם של ילדי.

הרקע ליציאה לניו-יורק

שנה וחצי לאחר פטירתו של מוטי נחתה עלינו מכה נוספת רפי אחי, שהיה גם שכן וחבר קרוב שניתן היה להיעזר בו במצבי מצוקה, ושהיה התומך והמעודד של עופר שהיה רק בן 16 כשאביו נפטר, נסע לחופשה בטאבה יחד עם סיגל, נכנס לצלול בים, ולא חזר. אני זוכרת את התקופה כתקופת בלהות בה ניסינו להכניס למצרים צוותי צוללנים ולהפעיל את חיל הים, האו"מ וכל הקשרים שניתן כדי שהמצרים יאפשרו לנו לחפש אותו. אבל כל המאמצים לא צלחנו ורפי לא נמצא עד היום. כאשר בשנת 2005 הוצע לי לצאת לשליחות נוספת, הפעם בארה"ב, קיבלתי את המשימה מתוך ידיעה שהדבר יאפשר לי להיות נוכחת-לא נוכחת בחיי ילדי, ולראות איך הם מתפקדים בלעדי. יצאתי לארה"ב עם בן-זוגי הנוכחי, זאב, אותו היכרתי (באינטרנט…) מספר חודשים לפני היציאה לחו"ל ושמחתי שהוא הסכים להצטרף אלי. הילדים כבר היו בוגרים והגיעו לארה"ב רק לביקורים מידי פעם.

החזרה לארץ

בסיום תקופת השליחות שלי בארה"ב, עם חזרתנו לארץ, הופעלה במשרד הביטחון תוכנית לעידוד פרישה מוקדמת, במטרה לקלוט כוח אדם צעיר למשרד שהלך והזדקן. התנאים היו מפתים ושמחתי להזדמנות שניתנה לי לפרוש אחרי 37 שנים אינטנסיביות של עבודה, ולהקדיש את הזמן לילדים, לבני זוגם, לארבעת הנכדים הנפלאים שנולדו עם הזמן, וגם לעצמי.