מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה (סולטנה) נידם לבית אסרף נולדתי בשנת 1948 בעיר מרקש שבמרוקו.

הורי הכירו באמצעות משפחה ושכנים. שם היו שידוכים שהתנהלו כמו קומונה והדרך לנישואים קצרה מאוד, לא מתמהמהים. אבי עבד ב"צמג" כלומר הכינו דלאים בכל הגדלים והצורות לשימושים שונים.

הורי לא הביאו ילדים במשך ארבע שנים, אימי אימצה את בת אחותה היות ואחותה סבלה מבעל שתיין ואלים. כעבור ארבע שנים נולדתי וגדלתי במציאות, שיש לי אחות גדולה. כשהייתי בת שש בחופש גדול הגיעה אלינו אמא שלה ולקחה אותה אליה. אני נשארתי בלי הסברים ונימוקים. בהמשך גיליתי ברפרוף שהיא בת דודתי ולא אחותי. בשבילי, בתור ילדה זה היה שוק גדול.

בעקבות המקרה עזבנו את העיר מרקש והגענו לקזבלנקה שם גרו שתי המשפחות של אבי ואמי קרוב אחד לשני. בקזבלנקה היו לנו חיים עם חויות של ילדות ובגרות, עד שנת 1962 שאז כמעט כולם אז עשו עליה לישראל.

כשהייתי בת 11 בכתה ח', הייתה לי חברת כתה בשם יולנד אובדיה. היא באה לביתי הרבה ואני בקרתי בביתה. עם הזמן הכרתי את שכנתה, אישה בשם שבה אדרי. היו לה שישה ילדים כשלבכור קראו מרדושה והוא היה בגילנו. התחברנו אליו וטיילנו בערבים ביחד. יום אחד הוא גילה לנו בסוד שהוא ומשפחתו עולים ארצה. אחרי ימים הם יצאו באישון לילה. הם הפליגו באונית אגוז, שטבעה בחופי ספרד. לצערי משפחת אדרי לא נמצאה חרף החיפושים. היו משפחות שנמשו ונקברו בחוסימה, ועם השנים הובאו גופותיהם ארצה ונקברו בטקס דתי, אבל משפחת אדרי לא זכתה לזה. אני זוכרת קצת את שמותיהם אמא שבה הבן מרדושה ובת בשם ארזה.

כשעברתי לעיר קזבלנקה, למדתי ברשת חב"ד לובביץ', למדנו חצי יום עברית וחצי יום צרפתית, ושעה בשבוע ערבית. בשנים האלה הייתה בקהילה של היהודים כמיהה לעלות לארץ ישראל אבל דברנו על זה בפחד ובשקט שמא חלילה ישמעו אותנו ערביי מרוקו כי השערים היו סגורים עד שנת 1961 ואז הייתה נהירה גדולה לישראל.

לא יודעת אם לקרוא לזה אנטישמיות אבל היה ברור שאנחנו שונים, יהודים עם מנהגים וחגים וגם קהילתיים מאוד. הייתה התרחקות סמויה בינינו אבל שם המשחק היה כבוד הדדי. כי הם בעצמם, במרוקו, נכבשו על ידי הצרפתים. כשקמה מדינת ישראל והעיתונות סיקרה והסיטה היו מקרים של איבה.

בית ספרי התרוקן במהירות מסחררת ובמשפחתי נפלה החלטה סופית, הגיע תורנו לעלות לארץ, על אף התנגדותה של אימי היות ואחיה הגדול היה בישראל בתור תייר בשנות החמישים כשהיה צנע בארץ והיא נבהלה מכך. לאחר שהרחובות התרוקנו ותלמידי בית ספר הידלדלו החלטנו לעלות ארצה.

בחודש יוני 1962 הפלגנו מקזבלנקה באוניה לאיטליה למלון בנפולי, היינו שם שבוע ימים ומשם המשכנו בהפלגה באוניה לחיפה. מחיפה נסעו בטנדר לצפת עם עוד ארבע משפחות. משפחת גנון היא אחת מהם, היא זכורה לי יותר מכולם כי בתם חנה היא בת כתתי וחברתי. אם אומר שהגענו למנוחה ולנחלה זה לא מדויק, אגיד רק בקיצור שהייתה אכזבה גדולה ומועקה והתמודדות קשה אבל הכרנו עולם יפה ומעניין.

בפירוש הייתה מסכת קשה. החל מקבלת עולה כאדם מהשורה, וכלה בהעלבות, אפילו מרמאויות למיניהם, פשוט לא היה מי שיפתור את הבעיה. נשארנו עם צלקות.

למדתי ועבדתי לא היה על מי לסמוך האמנתי בבורא עולם שינחה את דרכינו לטובה. עזבתי את צפת אחרי שש שנים לחיפה וכל הזמן עבדתי קשה. בגיל 22 נישאתי לבני, הכרנו אצל אחותי, בני עבד במפעל "אתא" יחד עם בעלה של אחותי שולה. היום אני אמא לשלושה ילדים ליאור, מירב ואברהם וסבתא לשמונה נכדים מקסימים, נגה, דביר, נעמה, מעיין, עידו, שילת, אריה ושרל'ה. זהו ביתי וזוהי ארצי.

המסר שלי לדור הצעיר: להיות אדם עם לב ישר ועם חמלה לקבל את הזולת לשאוף להגשים חלום ולהאמין בעצמך 

הזוית האישית

שושנה: קיבלתי ידע רחב בעבודה עם המחשב, ההיכרות עם הילדים היא פשוט חוויה מרעננת!

סתו, לרה וליאל: היה לנו כיף ומעניין ללמד ולעבוד עם שושנה, חוויה לימודית מיוחדת.