מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1953, כשהייתי בכיתה א' במעברה בהרצליה, שאלה אותי המורה: "איך קוראים לך, ילדה?" עניתי לה: "אמל". אמרה לי: "לי קוראים עמליה, אז מהיום יקראו לך עמליה ולא אמל".

 

לאחר שנה עברנו מהרצליה לתל אביב. קיבלתי הרבה מתנות מהתלמידים ומהמורה והיה כיף גדול. ככה בתל אביב שוב הייתי בכיתה א'. בבית ספר אה"ל על שם אליהו הכרמלי לולו ז"ל וככה עברו להם 8 שנים שהיה כיף בהם. הייתי תלמידה טובה, כל המורים אהבו אותי מאוד כי הייתי ממושמעת וטובה בלימודים. 

היינו 4 חברות טובות שלמדנו באותו בית ספר וגרנו באותה שכונה. אחת עזרה לשנייה כי אנחנו באנו ממשפחות מרובות ילדים ולא היה להוריהם הרבה כסף לפנק אותנו, אז ככה אנחנו ארבעת התלמידות. היינו חוסכות, עובדות בימי החופש ומה שהרווחנו וקצת מההורים מארגנים כל שבועיים מסיבה בינינו, כל שבועיים אצל תלמידה אחרת. 

היינו קונים מה שאהבנו לאכול. למסיבה הזאת קראנו סעודת מלכים, וכך היינו מרוצים כי לא היה משהו אחר בזמנו. היינו משחקים קלאס, דוקים, שני חבלים, חמש אבנים ולכבוש ארצות בזמן החורף, כי האדמה רטובה, ואז אפשר לתקוע את הסכין באדמה. כל ערב היו מספרים לנו סיפורים וכך היינו נרדמים. אנחנו בתור ילדים היינו מדמיינים את תוכן הסיפור לפי דמיוננו כי לא הייתה טלוויזיה ולא טלפון ולא נייד ולא מחשב. אבל היינו מרוצים ממה שהיה.

 

לאחר שמונה שנות לימודים ערכנו מבחן סקר ואני הצלחתי וקבלתי סטיפנדיה (מלגה ללימודים בחינם). למדתי בעירוני א' בערב, ובבוקר עבדתי לממן את לימודי ולעזור מעט להורים כי היה קשה להם מאוד. בגיל 18 התחתנתי, נולדו שלושת ילדי וכך עד היום אני ובעלי עוזרים לילדים שלנו ולנכדים. אם לא נעזור להם החיים שלהם יהיו  כמו שלנו. מה שלא נתנו לנו ההורים אנחנו נתנו להם כדי שלא יהיה להם קשה בחיים כמו שהיה לנו.