מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני זמירה אלוני ובאתי לספר לכם את סיפור חיי.

נולדתי בבגדד, שהיא עיר הבירה של עיראק, בגיל שש עליתי לכיתה א' בבית הספר "אליאנס".

אני זוכרת שהיתה לי תלבושת אחידה, (שמלה כחולה וצווארון לבן). בתחילת כיתה ב' עלינו לארץ ישראל אני אחי והוריי. הטיסה לא הייתה נעימה כי המטוס עמד להתרסק, אז זרקו את כל המזוודות בשביל להציל את המטוס. זה היה המטוס היחידי בעלייה שעמד להתרסק ובכל זאת הטייס, הצליח להשתלט על המצב והציל את כל הנוסעים שנחתו בשדה התעופה.

בישראל, אנשי הסוכנות הבינו שעברנו טראומה והתייחסו אלינו מאוד יפה ונתנו לנו אוכל ובגדים, בגלל שהכל הלך אל הים ולקחו אותנו למעברה בראשון לציון שם שהינו 5 שנים.

בגיל 11 שלחה אותי אימא שלי לעליית הנוער ברמת הדסה (טבעון). ברמת הדסה, הייתי 9 חודשים ומשם הגיעה המשלחת של קיבוץ געתון ולקחו 40 נערים ונערות וביניהם הייתי גם אני, הגעתי לקיבוץ. בקיבוץ היה לי טוב מאוד, הייתי בלהקת מחול וגם בוועדת תרבות והייתי בין המובילות בקבוצה. באתי כל שלושה חודשים לביקור. באחת הפעמים הגעתי וגיליתי שההורים שלי עברו דירה לשיקום ואני הייתי מאוד מופתעת.

כעבור ארבע שנים, באתי לביקור רגיל ואימא שלי הודיעה לי שאני לא חוזרת יותר לקיבוץ. שאלתי: "למה?!" היא אמרה שזה קיבוץ של השומר הצעיר והם לא מאמינים באלוהים ושאני מתקלקלת, לכן אני לא חוזרת. בכיתי וביקשתי שוב ושוב לחזור והיא לא נתנה לי, ממש התנגדה לעניין. משלחת מהקיבוץ הגיעה, המטפלת והמדריכה ניסו לדבר עם אימא, אבל זה לא עזר. לאחר מכן, אימא שלחה אותי לדודה שלי, אחותה בתל אביב, שלא היו לה ילדים ואצל דודה שלי גרתי שנתיים וחצי.

עבר זמן והתחתנתי. גרתי בשכונת מונטפיורי ושם ילדתי את ארבעת ילדיי. הראשונה רחל (חלי), כעבור שלוש שנים, נולדה סמדר, כעבור שמונה שנים, נולד שחר ואחרי שלוש שנים נולד אורן. כל ארבעת ילדיי למדו באוניברסיטה, חלקם תואר אחד וחלקם שני תארים. כיום אני אלמנה וגרה עד היום בתל אביב.

השורשים שלי:

סבא רבא שלי נולד בעיר בצרה שבעיראק. לסבא רבא שלי הייתה חווה גדולה מאוד של פרות, סוסים, כבשים ותרנגולות והיו לו הרבה עובדים, משם נולד שם המשפחה דוש שפירושו שוק של פרה. כעבור כמה דורות, אבא שלי נולד וכשהוא התבגר ונהיה גבר, עזב את בית הוריו ונסע לעיר בגדד לפתוח עסקים. ואכן, פתח בשוק הגדול עסק. העסק נקרא "מדען", זה היה כל-בו גדול עם מחסנים ואבי עבד שם והרוויח הרבה כסף. היו לו עובדים רבים תחתיו והוא היה במעמד גבוה.

לאחר זמן מה, הוא הכיר את אימא שלי, הם התחתנו ונולדו ארבע ילדים, שלושה נולדו בעיראק ואחד נולד בישראל.

כשעלינו לארץ ישראל, הממשלה בבגדד החרימה ליהודים את כל הרכוש, גם את הבתים וגם את הכסף שבבנק. ההודעה של החרמת הכסף והרכוש יצאה ביום שבת, כי הם ידעו שבשבת היהודים לא עובדים ולכן היהודים לא יוכלו למשוך את הכסף ולא למכור את הרכוש, אבל אימא שלי הייתה מאוד חכמה ולא נתנה בהם אמון. היא שמעה שהעשירים מתלחששים שיכול להיות שתהיה החרמה, אז מה היא עשתה? הלכה לבנק וביקשה לפתוח את כל החסכונות שלה, בבנק אמרו לה שחבל, כי בעוד חודש תקבלי ריבית גדולה והיא אמרה לא צריך, תיתנו לי את הכסף עכשיו! היא חזרה הביתה וסיפרה לאבא שלי והציעה לו לעשות אותו דבר, למכור את הרכוש ,את הכל-בו ואת המחסן ואת הבית ולהוציא את הכסף מהבנק. אבא לא שמע בקולה ואמר לה שהיא מדברת שטויות. אבל אז החרימו לו את כל הרכוש, אבא בכה מאוד, נכנס לחדר ולא רצה לצאת ולדבר עם אף אחד. אז אימא שלי הלכה אליו, דפקה חזק בדלת ואמרה לו, אנחנו לא עניים אני הוצאתי את הכסף שלי ואנחנו נשלח אותו עם אחותך לישראל דרך איראן.

כשהגענו לארץ, שאלו את ההורים אם הצליחו להעביר את הכסף, ואימא אמרה שחלק מהכסף העבירו דרך איראן בדינרים עיראקים ואנשי הסוכנות אמרו לה שהיא צריכה לתת חלק מהכסף למדינה, כי המדינה ענייה וייתנו לה שטרי חוב לעשרים שנה, אז אימא פנתה לאבא ואמרה לו בעיראק לקחו הערבים את הכסף והרכוש שלנו ובישראל לוקחים חלק מהכסף שלנו.

הזוית האישית

סבתא זמירה: אהבתי להגיע למפגשים ולבלות עם הנכדה שלי, שמחתי לספר את הסיפור שלי לארבל, אני בטוחה שהיא נהנתה גם מהמפגשים שלנו. אני מאחלת לה הצלחה.

ארבל: אני מאחלת לסבתא בריאות, שמחה, אהבה ואריכות ימים.