מאגר סיפורי מורשת

אני לאה בת 57, נולדתי בשנת 1960 בארץ ישראל. יש לי חמישה אחים: רחל יהודה אילנה אורנה וניסים. שם הורי: בכור וגאולה.  יש לי זיכרון יפה מילדותי, כשהייתי ילדה קטנה הייתי הולכת לסבתי וסבי ועוזרת להם, הייתי ישנה אצלם. בנוסף, לסבי היה קיוסק גדול והייתי מוכרת ועוזרת שם.

אני גם זוכרת שהיה חלבן שהיה מביא כל יום חלב עם הבית בבקבוקי זכוכית.

 חלבן במעברה – ויקיפדיה

כשגדלתי, הייתי שרה במקהלה, סולנית מעולה, הייתי פעילה בבני עקיבא. הייתי ספורטאית טובה שלחו אותי לקפיצה לרוחק בתחרויות והייתי גם טובה בהתעמלות קרקע.

אני זוכרת שהיו דברים פעם אין אותם היום לדוגמא כשהייתה לי בת מצווה אז הקרינו לי סרט עם מקרנה ידנית והיו מקרינים על קיר.

היה פעם התנהלויות יום יומיות שונות משל היום למשל היה לילדים יותר זמן לשחק יחד כי היום כולם בטלפונים, גם מאכלים שהיו פעם ואין היום כמו למשל תפוח תצופה סוכר אדום על מקל.

הטיול שאני הכי זוכרת הוא בכיתה י"ב נסענו לאילת ואז מאילת נסענו לחצי האי סיני והיינו בחוף נואבה הינו בסנטה קטרינה ובג'בל מוסה{הם משה} ומשם נסענו לחוף הזהב וזה היה כמו תאילנד.

מאכל שהיה נפוץ בבית הוא קוסקוס מפרום מרק עוף.

התחתנתי בגיל 21 וילדתי חמישה ילדים: עינת גילת אביטל אביגיל ונתנאל.

לפני 51 שנה, הייתי אז בת 6, פרצה מלחמת ששת הימים. פחדתי נורא מהמלחמה…

אני זוכרת שהלכנו לקניות, קנינו רק דבר אחד-דבק סלוטייפ, סלוטייפ, סלוטייפ, אסביר לכם למה?

כדי להדביק רצועות דבק מוצלבות על כל החלונות כדי שהזכוכיות לא יתנפצו כאשר יפלו טילים באזורנו. היום אם חלילה תפרוץ מלחמה יש כמעט בכל בית ממ"ד, חדר מוגן שאנשי המשפחה יכולים לשהות בו ולהיות מוגנים.

במלחמה שאני מתארת בפניכם כאשר שמענו אזעקה לא היו מקלטים בבתים ולא בבניינים, רק מקלטים ציבוריים…למשל: סמוך לבית שלי היה בית קולנוע ובזמן מלחמה הוא הפך למקלט.

הזוית האישית

הילה פינטו מביאה את סיפורה של לאה בלוך