מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקלוז' ברומניה בשנת 1949. גדלתי במשפחה רגילה. אבא שלי היה ניצול שואה, בזמן המלחמה הוא איבד את משפחתו אשתו ואת בנו. כל השנים של הילדות שלי היו מלאים בסיפורי שואה, תמיד הייתה מודעות בבית לנושא.

כשעליתי לכיתה א' הורי החליטו לשלוח אותי לבית ספר רומני ולא יהודי. הם רצו שאשתלב כמה שיותר בחברה.

התרבות ושפת האם בבית הייתה הונגרית. לעומת זאת, בבית הספר דיברו רק רומנית. בגלל ששפת האם שלי אינה רומנית, כאשר הגעתי לבית הספר לא הצלחתי לתקשר הרבה עם ילדים אחרים, דיברתי רומנית בצורה עילגת. למזלי, את כיתתי לימדה מורה צעירה ומקסימה שהביאה לי את כל העזרה והמשאבים שהיא יכלה כדי שאצליח להשתלב בכיתה וללמוד את הרומנית השוטפת.

הייתי תלמידה טובה וזה היה חשוב במיוחד בגלל שאנחנו יהודים, הייתי שונה בכיתה ולא רציתי להתבלט יותר מדי. עם השקעה רבה של הורי ומורתי, הצלחתי ללמוד רומנית ולהצליח בלימודים.

רומניה הייתה מדינה קומוניסטית. בתי הספר ייצרו טלאי שבו מצויינים מספר התלמיד ושם בית הספר שהתלמיד לומד בו. כל התלמידים התבקשו לשים אותו בכל מקום, כך, אם אחד מאתנו עשה מעשה טוב או לא טוב, גם מחוץ לבית הספר, מישהו יוכל לדווח על כך לבית הספר.

הייתה שם תנועת נוער לכל הגילאים, מתלמידים בכיתה ג' ועד לתלמידים בתיכון, ומסטודנטים באוניברסיטה עד שמגיעים למפלגה הקומוניסטית.

כדי להתקבל לתנועת הצעירים היינו צריכים להיות ילדים טובים, גם מבחינה לימודית וגם מבחינה התנהגותית.

כשעליתי לכיתה ג' הייתי מועמדת לתנועת הצעירים "החלוצים". בשלב זה הייתי תלמידה מצטיינת, הייתי תלמידה שמקבלת בכל המקצועות מאה.

את הילדים שעומדים להיבחר חילקו לקבוצות. בכל קבוצה היו חמישה תלמידים. ראשית אמרו מי התקבל לקבוצה הראשונה, שם היו התלמידים המצטיינים שקיבלו ציון מלא בכל המבחנים והמקצועות. לאחר מכן, אמרו מי יהיה בקבוצה השנייה שם נכנסו ילדים בעלי ציוניים כמו 90 עד 95.

אני לא התקבלתי לשתי הקבוצות האלה ולא הבנתי למה. ניגשתי למורה ושאלתי אם היא טעתה והאם אני אמורה להיות שם. היא אמרה לי שמכיוון שאני יהודייה אני צריכה לבדוק עם ההורים שלי אם הם ביקשו אישור לעלות לארץ ישראל או לא.

בבית שלנו לא היו סודות וידעתי שביקשנו לעלות לארץ. תמיד הייתי מודעת למצב בבית.

הלכתי הביתה עם מועקה. למחרת ניגשתי אל המורה ואמרתי לה שאכן יש לנו בקשה לעלות לארץ ישראל. התשובה שלה לכנות שלי הייתה: "את יודעת מה? אני אכניס אותך שישית בחמישייה השנייה". המורה הזאת לימדה אותי מכיתה א" עד כיתה ד', הקשר שלנו היה טוב מאוד. עברו כמה ימים ולא אמרתי להורי שום דבר. התביישתי לספר להם, לא רציתי שיחשבו שעדיין יש את ההפרדה בין היהודים לשאר הקהילה ושעדיין אין שוויון. בנוסף, ידעתי שעושים לי טובה כשנותנים לי להיות בקבוצה השנייה וידעתי שאני אמורה להיות בקבוצה הראשונה.

היה טקס בו כל הילדים שהתקבלו קיבלו עניבות אדומות מול כל בית הספר. לאחר שמתקבלים לתנועה חייבים להתלבש חגיגי: חצאית כחולה וחולצה לבנה, סרט לבן בשיער וכל אחד לבש את העניבה האדומה שקיבל בטקס. מרוב שמחה רצתי ברחוב לאמא שלי לעבודה, גאה, נרגשת ומאושרת מאוד.

הדבר הזה ליווה אותי כל החיים עד היום.

עלייתי לארץ בשנת 1971

באוגוס שנת 1969 הייתי סטודנטית באוניברסיטה. יום אחד, לאחר שחזרתי מקייטנת הסטודנטים, אבא שלי חזר מבית הכנסת. הוא אמר שפגש שם את חבר שלו ושיש אצלו אורח ישראלי, הוא רצה שהוא יכיר אותי ואת אחותי כדי שבימים שנותרו לו להיות פה, יהיה לו עם מי לבלות. אבא שלי הזמין אותם לכוס קפה ביום ראשון. כשפתחתי להם את הדלת עמד מולי בחור יפה כמו דוגמן, שמיד מצא חן בעיני, קוראים לו חיים. אחרי האירוח קבענו שניפגש אחרי הצהריים. טיילנו ובילינו והחלטנו לסגור את הערב במסעדה, שם הכרנו קצת יותר. לפתע הוא הציע לי להתחתן איתו ואני בלי לחשוב פעמיים עניתי לו כן.

רצינו להתחתן ברומניה, חיכינו שנה שלמה עד שהממשלה נתנה לנו אישור להתחתן מפני שחיים הוא אזרח זר ברומניה. בנוסף, החלטנו שאחרי שנתחתן נעבור לגור בארץ ישראל. הורי לא קיבלו אישור לעלות לארץ לפני, הם קיבלו סירוב מספר פעמים. ההורים שלי התנגדו בהתחלה כי פחדו שאעלה לארץ לבד. אבל בסופו של דבר עברנו את כל המכשולים. חיים ואני התחתנו, עלינו ארצה ולאחר זמן מה משפחתי עלתה לארץ גם כן.

אני מאוד מאושרת לגור כאן בישראל ולהיות אמא וסבתא בישראל.

הזוית האישית

היה מרגש, נעים ומשחרר לספר את הסיפור שלי.