מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 14.5.1947 בשם יוסף יחיאל פלינק להוריי ברכה ודב פלינק, בעיר וולבז׳יך שבפולין.

הוריי ניצולי שואה אשר ניצלו במלחמת העולם השנייה, לאחר שברחו לברית המועצות דאז. בתום מלחמת העולם השנייה חזרו הוריי לפולין והשתכנו בעיר וולבז׳יך.

בשנת 1949 התירו שלטונות פולין לתקופה מוגבלת את יציאתם של היהודים, ולכן עזבנו את פולין והפלגנו באוניה ישראלית ״ארצה״, הוריי, אחותי בת השתים – עשרה ואני בן השלוש וחצי. לאחר הפלגה שארכה כשלושה שבועות, הגענו לנמל חיפה בתאריך 17.10.1950. שם העלו אותנו על משאית, כשהיעד הוא ״שער העלייה״ בעתלית, ששימש כמחנה מעבר לקליטת עולים. הנפיקו לנו תעודות זהות, קיבלנו חיסונים וציוד בסיסי.

בתום שהייה קצרה של עשרה ימים בעתלית, הועברנו לבית עולים בפרדס חנה, שהיה אחד משני מחנות העולים הגדולים בישראל. מחנות העולים היו מוצפים ברבבות אנשים, שהגיעו מכל קצוות תבל, עם מגוון רחב של תרבויות, עדות ושפות, למדינה חסרת משאבים ואמצעים יסודיים לקליטתם. מדינה שרק הוקמה, והתקשתה להתמודד עם הגירה כה גדולה.

בבית העולים שוכנו בבדונים שהם מבנים דמויי צריף עשויים מבד. מקלחות ושירותים, הוקמו מחוץ לאזור המגורים, ושימשו משפחות רבות. היה מחסור במזון ולא הייתה עבודה.

בתום שנתיים הופנינו למעברת ״אגרובנק״ ששכנה בין יער חדרה לבין גבעת אולגה, היום זה אזור הרכבת, במערב חדרה. התגוררנו בצריף מבד נוקשה, ללא ריצוף, הרצפה היתה ריצפת חול, וישנו במיטות ברזל. המגורים הוארו בעששית נפט, ובערב שררה בחוץ אפלה גמורה. השירותים מפחונים היו מחוץ לאזור המגורים, והמים בחוץ במספר ברזים, ששימשו אותנו לרחצה באמצעות דליים מפח. לאחר מספר שנים של שהייה במעברת ״אגרובנק״ העבירו אותנו לשכונת גבעת אולגה, שהייתה אז בבנייה. התגוררנו בדירה עם שני חדרים, בקומה שנייה. הוריי עבדו קשה כדי להתקיים, למרות המאמץ הרב של הורי לספק לנו את כל הצרכים, לא היה מספיק אוכל בבית.

לנו הילדים ההתאקלמות הייתה קלה יותר, ויש לי זיכרונות יפים מהילדות. מגיל צעיר אהבתי ספורט, בכללי וכדורגל בפרט. אהבתי הנוספת הייתה בעלי חיים, ודייג. הכדורגל היה הגורם שאיחד את השכונה. הכדורגל הביא לגיבוש חברתי בין העולים שהגיעו מארצות שונות, מתרבויות שונות, ועולים שדיברו שפות שונות, אך את שפת הכדורגל כולם הבינו.

בשעות אחה״צ כשחזרנו מבית הספר לא היו חוגים ומתנ״סים כמו היום, אז העסקנו את עצמנו בכדורגל. הילדים שיחקו כדורגל מסמרטוטים שקשרו אותו בגרב ניילון. בגיל עשר, כשבגרנו מעט, בגיל אספנו תרמילים ממטווחים, שהתאמנו החיילים בחוף גבעת אולגה. בכסף שהרווחנו קנינו כדורגל ובגדים.

בגיל אחד-עשרה התחלתי לשחק בקבוצת כדורגל של הילדים, שהוקמה בשכונת גבעת-אולגה, שנקראה קבוצת ״שמשון״. שיחקתי בה עד גיל ארבע עשרה בתפקיד חלוץ מרכזי.

לאור היכולת המצוינת שהפגנתי כשחקן ,התקבלתי בגיל ארבע עשרה וחצי, לקבוצת הבוגרים ״הפועל גבעת אולגה״, ושם שובצתי כשוער עם חולצה מספר 1. באותן השנים שנות השישים והשבעים, קבוצות הכדורגל בארץ היו מורכבות משחקני המקום בלבד ללא שום שחקן זר. הקבוצה בה שיחקתי, הגיעה להישגים גבוהים בליגה השנייה, כאשר הראשונה הייתה הליגה הלאומית. הכדורגל בזמנים ההם הביא כבוד ולא כסף. כל השחקנים עבדו לפרנסתם, ושיחקו ללא כל תמורה. העובדים הבודדים שקיבלו שכר היו האפסנאים והמאמן. המשחקים התקיימו בשבתות, והנסיעות למגרשי הכדורגל נעשו על ידי משאית. חלק מהאוהדים היו מצטרפים אלינו למקומות הפנויים, וחלקם הגיעו למגרשים באופן עצמאי. שיחקתי לאורך תקופה שנמשכה למעלה מעשרים שנה. לאחר שפרשתי ממשחקי הכדורגל בגבעת אולגה, פנו אלי נציגים מקבוצת ״הפועל נחליאל״, בחדרה, זו הייתה קבוצה ותיקה בליגה א׳. הצטרפתי לקבוצה כשוער ושיחקתי בה שנתיים ובגיל ארבעים ושתיים פרשתי סופית.

אהבתי לים ולדיג החלה בגיל צעיר מאוד. יתכן ולקרבה לים הייתה השפעה לכך. ראיתי מבוגרים עוסקים בדייג, ניגשתי אליהם, הסתכלתי וזה מצא חן בעיניי, מאחר ולא התאפשר לי לרכוש ציוד דייג, אספתי בחוף הים ציוד שהדייגים השאירו ולא היה בשימוש, והרכבתי את החכה המקולקלת לחדשה, ובאופן פרימיטיבי התחלתי לדוג.

נהגתי להגיע לחוף שנקרא בזמנו ״הסלע הגדול״, שם הדייגים עסקו בדייג ולמדתי תוך התבוננות. הצלחתי לדוג סוגים שונים של דגים כגון: דגי בורי, לוקוס ועוד. את הדגים הבאתי הביתה, ואמא הכינה מהם דגים מטוגנים טעימים. המשכתי בתחביב הדייג כל תקופת נעוריי ובגרותי.

בגיל חמש עשרה, נסעתי עם חברי אברהם עמרם לעיר חיפה, לקנות מכנסי ג'ינס שהימאים היו מביאים מחו״ל למכירה. כאשר טיילנו ברחוב העצמאות שהיה רחוב הימאים, נתקלנו באדם שהחזיק שני קופים אמא ובן. אנחנו כילדים התלהבנו מאוד מהקופים והלכנו לצידו של האיש, ולא עזבנו אותו. ביקשנו ממנו למכור לנו את הקופים, והוא הסכים. לאחר שהגענו הביתה אף הורה לא הסכים להכניס את הקופים הביתה. אז בנינו להם כלוב גדול, בחצר ביתו של חברי אברהם. נהגנו לטייל איתם, כאשר כל ילדי השכונה הצטרפו אלינו. האחזקה והאוכל של הקופים היו  מעל ליכולתנו. מכיוון שלא הצלחנו לעמוד בהוצאות הגדולות מכרנו את הקופים לבסוף..

אהבתי לבעלי חיים כולל יונים, ציפורים, תוכים, תרנגולות וארנבים. זה היה עוד חלק מהתחביבים הרבים שלי. בצעירותי משפחות רבות גידלו יונים, וגם אני וחברי החלטנו לגדל יונים. נסענו למקום שבו לומדים "גידול יונים" אצל אנשים שזה תחביבם. נסענו לשכונת התקווה בתל-אביב, שם הכרנו את משפחת פורת בהרצליה, שגידלו יונים מיוחדות. האיש הסכים למסור לנו שלושה זוגות של יונים: זוג טווסיות, זוג בגדדיות וזוג מתהפכות. את היונים האלה הבאנו הביתה, בנינו כלוב והתחלנו לגדל אותם. עם הזמן היונים הטילו ביצים, ובקעו גוזלים, וכאשר הגוזלים גדלו, מכרנו אותם, והכסף מהמכירה שימש לתחזוקתם. עם השנים הפסקנו גם עם תחביב זה.

הזווית האישית

נועם – אני מאוד נהניתי לעשות את העבודה. היה ממש כיף לעבוד ביחד, וליצור תקשורת בנושאים מעניינים.