מאגר סיפורי מורשת

הייתה זאת כשעה וחצי לאחר חצות כאשר יצאתי לאוויר העולם בתאריך  01/01/1952, מונטווידאו, אורוגואי.

 

נולדתי בשם אדלה (איידל) ויזן ארסן, להוריי רחל ולאון ולאחותי הבכורה אסתר, אשר נולדה 4 שנים  לפני, בעיר טורינו, איטליה. הוריי, ניצולי שואה, ברחו לאיטליה, בתום מלחמת העולם השנייה. השפה היחידה שדיברתי בבית עד גיל 5 הייתה יידיש, וכשהתחלתי ללכת  לגן למדתי לדבר ספרדית. 

 

אמי נולדה בשנת 1920 בוישקוב ליד ורשה אשר בפולין. לאמי היו אחים ואחיות, אך אני זכיתי להכיר שלוש מאחיותיה: שתי אחיות הגיעו לארץ, ואחת היגרה לאורוגואי. אבי נולד בשנת 1918 ברוזבדוב, גליציה אשר בפולין. גם לאבי היו מספר אחים ואחיות אך אני הכרתי רק אח אחד ובן של אח אחר. לפי מיטב ידיעתי הורי נישאו בפולין, אך איני יודעת אם במהלך המלחמה או לאחריה.

 

כפי שציינתי קודם לכן, הורי הם ניצולי שואה. אך בבית לא דיברו על הזוועות שחוו בזמן המלחמה. מקטעי סיפורים אני יודעת שאמי ניצלה מסלקציה (הנאצים היו מעמידים את היהודים בשורה ובתנועת יד היו שולחים ימינה למוות שמאלה לחיים). אמי ברחה מפולין ונדדה עד שהגיעה לרוסיה, שם היא שהתה במחנה עבודה ועסקה בחטיבת עצים ביערות. בסוף המלחמה, הגיעו הוריי לטורינו, איטליה, ושהו במחנה מעבר, שם התקבצו ניצולי המלחמה. בשנת 1947, נולדה אחותי אסתר. לאור אפשרויות ההגירה שניתנו לניצולי המלחמה: ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ישראל, הוריי בחרו להגר לאורגוואי – דרום אמריקה.

 

כאמור נולדתי בשנת 1952, במונטווידאו, בירת אורגוואי. מאחר ואמי גידלה אותי בבית, לא דיברתי שפה אחרת פרט ליידיש. רק בגיל 5, כשהתחלתי את לימודיי בגן, רכשתי את השפה הספרדית. אבי, לאון, היה סנדלר. הפרנסה הייתה קשה. אנשים בזמן ההוא חיו בצניעות. מזון לא נחסך ממני, אך מותרות לא היו. אמי, רחל, הייתה עקרת בית. עיסוקה היה לדאוג לצרכי הבית ולגדל את הילדים. כל זאת השתנה בעקבות מותו של אבי. 

 

כשהייתי בת 9, חלה אבי במחלת הסרטן ונפטר. אמי נאלצה להתמודד עם מציאות חדשה. אמי, לוחמת אמתית, נאבקה על מנת לפרנס את משפחתה בכבוד. היא לא בחלה בשום עבודה על מנת להשיג את מטרתה. מעבר לקשיי הפרנסה, המציאות החברתית הייתה לא פשוטה. גילויי עויינות ואנטישמיות היו מנת חלקנו. זכור לי מקרה שבו אחת משכנותינו נהגה להשליך את האשפה שלה לפטיו (חצר פנימית) שלנו. בבית הספר, נהגו לכנות אותי בשמות גנאי ואף להכות אותי. 

 

במהלך ארבעת השנים שלאחר מות אבי, ניסתה אמי להסדיר את עלייתנו ארצה. הדבר לא היה פשוט כלל. כאשר הוריי הגיעו לאורגוואי, לא הייתה להן ניירת המעידה שהן אכן מי שטוענות שהן. ההגעה שלהן לאורגואי הייתה בלתי לגאלית (לא חוקית), ובמאבק מתמיד, בעזרתו של עורך דין ושוחד (מאד מקובל בדרום אמריקה), הצליחה אמי להמציא מסמכים, אשר בעזרתם קיבלו אשרה להגיע לישראל, אז מדינה בחיתוליה. בשנת 1965, כשהייתי בת 13, הגענו לארץ, לאחר 21 ימי הפלגה קשים מנשוא, אשר גרמו לי לחלות במחלת ים.  

עברנו בכמה נמלים בדרך: בארגנטינה, ברזיל, מדיירה, איטליה וישראל תחנה אחרונהכאשר הגענו לארץ לקחו אותנו לקיבוץ שדה נחום. סבלתי קצת מנידוי כי החברה כבר הייתה מגובשת ואני הצטיירתי להם כגלותית מידיי. עם הזמן השתפר מעמדי החברתי כאשר הגענו לקיבוץ שמרת.

 

   

כאן המקום לספר איך הכרתי את בעלי אבי. במהלך מלחמת ההתשה אבי היה קצין בסדיר ששירת בחיל החימוש בחטיבה 7. באחד הערבים, נפגשנו על מגרש הכדורסל שבקיבוץ שדה נחום , התיידדנו והתאהבנו…נישאתי לאבי בשנת 1970.

 

לאחר נישואינו התגוררנו בגבעת שמואל. נולדו לנו 3 ילדים: אריק, ליאת ושרון.אבי שירת בקבע כמה שנים, וכאשר הוא החליט לפרוש עברנו למושב נאות סיני, בחצי האי סיני לחופי הים התיכון ,ליד אל עריש. עזבנו את המקום עם "הפינוי" הגדול בשנת 1983 והחזרת האדמות לידי המצרים בעקבות הסכמי שלום שנחתמו.

 

חזרנו לגבעת שמואל ולאחר מכן עברנו לעיר יבנה, לבית שכור, עד לתום בניית בתינו, בשכונת נווה אילן. בעקבות אירוע טראגי, איבדתי את בני הקטן שרון, שנהרג בתאונת משחק והוא רק בן 9 שנים. בשנים הללו אבי הקים עסק עצמאי לייבוא של מכשירי איוורור בתל אביב.

 

במהלך השנים למדתי מזכירות רפואית ועבדתי במיון של בית חולים קפלן, במשך 27 שנים. אבי נפטר מדום לב בשנת 2009 וגמלה בליבי החלטה לעבור למקום אחר. כיום אני מתגוררת בגדרה. 

 

קישור לסרטון באתר ביה"ס – לסיפור המלא של עדינה חזון.

 

תשע"ה