מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים שהתפצלו לשניים

אני (אדם) וסבא
אביו של סבא, יונה
הסיפור של סבא חיים

חיים חיימוב, סבא שלי, נולד  בתאריך 12.5.1931, בעיר דרבנט, דאגסטן, ברית המועצות, בן ליונה ונעמי, ולו עוד ארבע אחיות, הוא האח הצעיר מבינהן.

הם גדלו בחצר יהודית טיפוסית עם מספר משפחות, ניהלו אורח חיים יהודי וקווקזי ביחד. הם הקפידו על הכנסת אורחים, שמרו על כבודם, ציינו חגים יהודיים, שמרו על המסורת. השפה המדוברת בבית הייתה טאטית יהודית, וברחוב עם השכנים המוסלמים דיברו ברוסית.

לסבא הייתה אחות משוררת מפורסמת בקהילה בפרט ובעיר בכלל, הייתה כותבת שירים (פואמות), שמה זויה סמנדוייב. היא שיתפה פעולה עם יהודים אחרים, יחד הוציאו ספרים, רכשו כבוד רב לקהילה והעשירו את התרבות של יהודי ההרים.

אביו, יונה, היה אדם מאמין ודתי אדוק, לומד תורה, מזוקן. הוא שהה הרבה בבתי כנסת, השכנים כיבדו אותו מאוד. כך גם היה משפיע על סבא לשבת וללמוד ולהכיר את מורשת העם היהודי.

אמו של סבא הייתה עקרת בית, דאגה לגידול הבנות וחינוכן. בשלב מסויים הם עשו את המעבר מדרבנט למחצ'קלה בגלל העבודה של אביו.

סבא עבר ילדות קשה: הוריו היו מבוגרים, מכיוון שהיה בן זקונים, היה לומד ביום ובשעות הערב יוצא לעבוד בשביל לכלכל את המשפחה, וכל זה בגיל 15. מכיוון שלסבא לא היו אחים, הוא גדל בעיקר עם חברים יהודים ולא יהודים, עד היום הם מכנים אותו "דוד חיים". חברות, אחווה ואחדות כזו לא נראתה מעולם, הם חיו כאילו היו משפחה אחת ונולדו לאותה אימא.

בגיל 21 הוא הכיר את סבתא נינה, התחתנו, ונולדו להם חמש בנות, שאחת מהן היא אמי.

מימין: סבא בצעירותו, אביו של סבא יונה, אמו של סבא נעמי

תמונה 1

אחרי פטירת הוריו, הוא מכר את ביתם ומהכסף שחסך על ידי עבודה קשה של שנים, רכש שטח בעיר מחצ'קלה ובנה בית לו ולמשפחתו הגדולה. בגיל 40 סבא התמנה לתפקיד מנהל במפעל טקסטיל. הוא עבד בו כעשרים שנה, העסיק אנשים בזכות קשריו חברים ובני משפחה ועזר להם רבות.

בשנת 1991 ברית המועצות התחילה להתפורר, היה אז סוג של אנרכיה ופורעי חוק ניסו להשתלט על עסקים. כך גם הגיעו למפעל שהוא ניהל ודרשו דמי חסות, מכיוון שבטחון כמעט ולא היה קיים, המצב היה מלחיץ ומסוכן והמשפחה החליטה לעשות צעד דרסטי – לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל. תוך זמן קצר הספיקו למכור את ביתם ורכושם, על מנת לא לעזוב חסרי כל. לאחר חודשיים, בלי שאף אחד ידע חוץ מהמשפחה הכי קרובה, באמצע הלילה, עלו על רכבת למוסקבה וממוסקבה הגיעו בטיסה לבודפשט – ומשם לארץ ישראל.

אחרי שהגיעו לארץ, כולם השתכנו בבית אחד בנתניה: סבא, אשתו וארבע מתוך חמש בנותיו. בארץ התחיל ללמוד עברית באולפן, חיפש עבודה, ומצא עבודה כשומר, עקב הקושי בשפה והגיל המאוחר יחסית שהגיע לישראל. בשלב מאוחר יותר רכש בית, חיתן את שאר הבנות, נולדו נכדים ונינים, הוא הכיר חברים חדשים וחברים ישנים שהגיעו לפה, השתלב וחי חיי חברה כאילו עדיין חי בקווקז.

סבא מספר שלא מצטער לרגע שעזב, אבל הוא כן מתגעגע לילדות, לריחות ולצלילים, לחברים המוסלמים שחיים שם, להורים שקבורים שם. אחרי 22 שנה, לראשונה חזר לשם לביקור אחרון כנראה, ונזכר בחיים שהשאיר שם.

סבא תמיד לימד אותי, שלא צריכים להיות לך הרבה חברים – אחד או שניים לכל היותר – ורצוי שלא ידרדרו אותך ברמתם. סבא גם אומר שהדבר הכי חשוב לך זאת המשפחה שלך והעתיד שלך, וכל השאר זה הבל, לכן תשקיע במקומות הנכונים.

הזוית האישית

אדם: העבודה חיברה אותי לשורשים, ונתנה לי לשמוע סיפורים ופרטים שלא ידעתי עד אותו הרגע.

מילון

ג'והורי
ג'וּהוּרי או טאטית יהודית (çuhuri, жугьури, ז׳אוּהאוּראִ), שפתם של היהודים ההרריים מן הקהילות בצפון ובמזרח הקווקז. השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית שבמשך הדורות קלט לתוכו מילים אזריות ועבריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”העולם הזה הוא כמו חלון גדול, אנשים באים, מסכלים והולכים“

”סבא תמיד לימד אותי שלא צריכים להיות לך הרבה חברים – אחד או שניים לכל היותר“

הקשר הרב דורי