מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים ספקטור בן יהודה. נולדתי בשנת 1940 בבית החולים הדסה בירושלים, להוריי יעקב ומרים (לסבתא קראו הדסה). גרנו בירושלים העתיקה ברובע היהודי (בערבית: 'חרת אל יהוד').

התקופה היתה תחילת מלחמת העולם השנייה והנאצים הגרמנים כבר הגיעו למצרים והתכוננו לכבוש את פלסטין (ישראל). אבי יעקב שירת בצבא האנגלי שנלחם בגרמנים. הוא שירת תקופה במצרים ותקופה באיטליה. את ברית המילה שלי ערכו בבית הכנסת שצמוד לכותל המערבי של בית המקדש. כשנולדתי, אבי רצה שיקראו לי ספקטור על שם מפקדו צבי ספקטור שאותו הוא העריץ מאוד. ספקטור היה אחד מכ"ג יורדי הסירה שנעלמו בפעולה בתאריך 18.5.1941. הם יצאו לפעולה סודית בטריפולי שבלבנון נגד הצרפתים ולא חזרו. ספקטור היה הסנדק שלי. הוא היה מפקד וחבר טוב של אבא והיה מבקר אותנו לעיתים קרובות. הדירה שלנו הייתה חדר אחד בגודל 25 מ"ר. המטבח והשירותים היו בחצר. היינו חמש נפשות: אני, שתי אחיותי פנינה ונעמי וההורים, והיינו משפחה מאושרת.

אימא שלי מספרת שכאשר הייתי בגיל חמישה חודשים, תינוק קטן עדין ויפה, שוכב בערסל (כמו ארגז בצורת סירה מתנדנדת), כל החדר היה מואר באור נגוהות, לדבריה האור קרן מהתינוק ספקטור ששכב בערסל ותמיד היה שמח ומצחקק. באחד הימים אחותי נעמי שהיתה בת שנתיים וחצי ניגשה לערסל וזרקה לפה הצוחק של ספקטור מטבע של מיל (בגודל של שקל). המטבע נכנס לגרוני ונחנקי. ממש הייתי כמו מת! אימא בישלה בפינת החצר באותו זמן, ופתאום היא שמה לב שנהיה שקט והתינוק לא מצחקק ולא משמיע קול. מלאת פחד היא רצה לחדר בו שכבתי, וראתה שהתינוק (אני) שחור כמו פחם. ברגע זה יצאה מפיה זעקה רועמת שלא מהעולם הזה, והיא צעקה: "ג'ריתנה, ג'ריתנה הילד מת, הילד מת" (ג'ריתנה פירושו שכנה בערבית). השכנה, שהיתה ערביה פלשתינית, הגיעה אלינו בריצה וראתה את אמי צורחת: "אל וולד מת (הילד מת), אלוהים, אלוהים תחזיר לי אותו ותיקח אותי במקומו אלוהים בבקשה אלוהים". השכנה ראתה את התינוק שחור וכמעט מת. היא הכניסה שתי אצבעות עמוק לפה של התינוק, שלפה את המטבע, הרימה את התינוק, הפכה אותו עם הפנים למטה, דפקה לו על הגב וצעקה "אללה הוא אכבר ( אלוהים הוא גדול), אללה, אללה, אללה" ופתאום התינוק השתנק והשתעל והתחיל לנשום ולנשוף, ולאחר חמש דקות הוא ניצל וחזר לחיים, בעזרת השם.

השכנה הביאה את התינוק לאימא ואמרה לה שהיא יודעת שאלוהים החזיר אותו לחיים, אליה, הוא שמע את זעקות השבר והכאב שלה והחזיר אותו אליה חי ובריא. לאחר מכן אמי ביררה איך המטבע נכנס לפה של התינוק, וגילתה שנעמי הכניסה לה את המטבע לפה. מאז אותו יום שחזרתי לחיים, אמי לא נפרדה ממני. הייתי תמיד צמוד אליה או לשכנה הפלסטינאית פטימה. כשהייתה הולכת לקניות ברחוב מחנה יהודה, התינוק היה איתה. כל המוכרים בחנויות הכירו את מרים ואת התינוק ספקטור ואהבו אותם. כולם ואמרו שהילד יפה תואר. כשהיתה קונה מצרכים מסוימים אז הרוכלים תמיד אמרו לה שהם ישלחו לה את הסל הביתה אבל אימא לא הסכימה לקבל משלוח בחינם. היא הייתה מוציאה את המטפחת (המטבעות היו עטופים במטפחת בתקופה הזו), מביאה להם אותה ואומרת להם שייקחו כמה שמגיע כדי שיעשו לה משלוח. זה היה בגלל הכבוד שלה. הסוחרים היו לוקחים כמה פרוטות כדי שהיא תרגיש שהיא שילמה ושתהיה לה הרגשה טובה. כאשר היא היתה מגיעה הביתה, היה מגיע הסל עם המצרכים על ידי נער פלסטיני שליח. תמיד הסלים היו מגיעים עם יותר מצרכים ממה שהיא קנתה ואימא לא הייתה מבינה מה קורה.

גרנו בעיר העתיקה שלוש וחצי שנים. בשלושת השנים האלו, ספגתי את ריחות השוק, המסעדות, המרקים השונים עם הריחות שלהם, התבלינים השונים, הרעשים והצעקות של בעלי הדוכנים והחנויות והמוסיקה הערבית. הסוחרים הערבים כיבדו את אימא שבעלה היה חייל בצבא הבריטי. השכנה שלנו, גריטנה פטימה, היתה נכנסת לבית שלנו ומביאה לאימא ביצה של תרנגולת מדוכן הביצים של בעלה, ואומרת לה שזה בשביל ספקטור שיגדל, יתחזק ושיהיה גיבור ומוסיפה שזה המזון המושלם.

באותם ימים אימא בישלה במטבח. לא היה גז, היה פרימוס ופתיליה. על הפרימוס היו מבשלים ומחממים מים כדי להתרחץ. את המים שאבו מבאר ובחצרות היו חופרים בורות שיאגרו מי גשם בתקופת החורף. אימא בישלה על פתילייה מזכוכית שקופה, בתחתית היה נפט והיו מדליקים אותו עם גפרור. גם לא היה חשמל, ובבית היו מנורות שעבדו כמו הפתילייה שהיו מדליקים עם גפרור והמנורה הייתה דולקת.

כשהייתי בן שבע, גייס אותי השכן שלנו, איציק מזרחי, לעזור לאצ"ל. הוא נתן לי תת מקלע (סטן) ושני רימונים, וביקש שאחביא אותם בפרדס מתחת לקוצים. הוא ידע שיערכו אצלו חיפוש בבית. ואכן כך היה.

עם סיום בית הספר היסודי, התחלתי ללמוד מכונאות רכב בבית ספר ערב, ובשעות היום עבדתי בהובלות בתפקיד מכונאי.

כיום אני גרוש, אב לשלוש בנות ובן, סבא גאה ל-11 נכדים. אני מאד גאה בילדיי ובנכדיי שעשו קריירות והצליחו בחיים. אני אוהב להיפגש עם משפחתי, וכן עם משפחתה של זוגתי אילנה.

הזוית האישית

התרגשתי מאד לשתף פעולה עם חיים. סיפור חייו מרתק, מלא באירועים וראוי לשמרו לדורות הבאים. לצערי נאלצנו להפסיק להיפגש בגלל הקורונה,ייש לחיים עוד המון מה לספר. חיים אהב את המפגשים בינינו ושמח לשתף אותי.