מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים לא פשוטים בגלות – אושר ושייכות לישראל

הנכדה זוהר וסבתא מאשה בביה"ס קריית עמל
סבתא מאשה בצעירותה
גדלתי בליאט הכרתי צדדים טובים והרבה פחות בגלות. לבסוף החלום התגשם, עליתי לישראל.

שמי מאשה, נולדתי שלושה חודשים אחרי גמר מלחמת העולם השנייה למשפחה ממוצא ליטאי, שני הורי נולדו בעיירה ששמה: "זרסיי" מקום יפה וציורי שני אגמים גדולים ומסביב העיירה יערות ועצי אשוח. המקום היה שקט אך עם תחילת המלחמה הליטאים המקומיים התארגנו לקבוצות של רוצחים וישמידו את כל היהודים של הסביבה. עם תחילת המלחמה הורי ברחו לאוזבקיסטן. בדרך נפטרה להם ילדה שקראו לה רבקה, היא הייתה בת שנתיים וחצי ולפי סיפורי אמי דקות לפני שהיא נפטרה היא אמרה ביידיש: "אמא אל תבכי תראי שאני יחיה". אמא נשברה ולא היה לה כוח נפשי ללוות את הילדה לדרכה האחרונה.

אני נולדתי באוזבקיסטן. הורי הם היחידים שנצלו מהמשפחות שלהם, השאר נרצחו בדם קר ב-1941 במקום שנקרה: "דגוצ'יאי". קראו לי על שם סבתי שגם נרצחה בגיל 59. מכל האנשים שהכירו אותה שמעתי שהיא הייתה אישה עם הרבה רגש, ניסתה תמיד לעזור לאנשים שהיו זקוקים לעזרתה.

תמונה 1

סבי עם כל האחים עבד בעסק פרטי. הם ספקו בשר כשר לכל הרוסייה הגדולה. היו אנשים דתיים וסבי היה מתפלל כמה פעמים ביום בבית הכנסת. גם מהצד של אבא שלי הסבא סיים ישיבה ועד שהוא היה בחיים שמרו והקפידו על כשרות.

הורי כשהיו צעירים היו אנשים מעניינים ומתקדמים. אבא שלי היה ראש קבוצת מכבי ואחר כך הפועל. בעיירה ניהל קבוצות של התעמלות מכשירים, כדורגל ושחייה, השתתף בכנסים שהקבוצות מכבי והפועל היו מארגנות ואפילו נשיא ליטא לחץ לו את היד, את זה צלמו בסרט דוקומנטרי וכל העיירה רצה לראות אותו והייתה גאה מאוד.

תמונה 2

בנובמבר 45 הורי חזרו איתי לליטא, בדרך התקררתי וחליתי בדלקת ראות דו צדדית כך שישר מהרכבת אישפזו  אותי בבית חולים ילדים כחודש ימים. לאחר חודש שוחררתי. גרנו במטבח של מקרים. במאי 1946 קיבלנו דירה מלאה חול. שמו אותי בפינה והתחילו לסדר את הבית כך שאפשר יהיה לגור בו. הרעב והעוני ליוו אותנו הרבה שנים.

בשנת 1952 התחלתי ללמוד בבית ספר ועדיין לארוחות היה לחם שחור עם ריבה. השנים הראשונות בבית הספר היו נעימות ונחמדות עם מורה טובה ולבבית. מכיתה ה' עברתי לתיכון ושם כבר הרגשתי מזה אנטישמיות וכל השפיחות דמים של המלחמה ממש לא השפיעו על האנשים שהיו בסביבה כולל כמה מורים. כל קיץ היינו חוזרים לזרסיי והיינו מבקרים בקברי אחים, זה היה מראה מזעזע כי הגויים חיפשו בקברים שיני זהב ותכשיטים, עצמות היו מפוזרות בכל השטח, חתיכות שיער עפו עם הרוח וחתיכות בגדים חומות מדם היו מסביב. לנו לילדים היה מפחיד לראות כל זאת אך ההורים לא הסתירו ורצו שאנחנו נדע מה קרה לעמינו בשואה.

תמונה 3

התא המשפחתי שלנו היה מצומצם אבל המשכנו לשמור על המסורת היהודית, היינו חוגגים את כל החגים היהודים מגיל 12 ואחי מגיל 13, היינו צמים ביום כיפור. בעיר וילנה שגרנו בא היה בית כנסת והיינו מבקרים בו.

בילדותי כשכל האוכלוסייה הייתה ענייה היינו יוצאים מהבתים כל אחד עם הצעצוע שלו והיינו משחקים ביחד כל הילדים. אהבנו את החג פסח ולנוצרים פסחא אז הייתי מביאה מצה מהבית והם ביצים בכל מני צבעים וכך היינו מבלים ימים שלמים במשך שבוע שלם.

בעשרת השנים הראשונות החורף בליטא היה קר והקור היה מגיע עד 25 מעלות מינוס. את הבית חיממנו בתנורים עם קרשי עץ ופחם. בערבים היה מאוד נעים שכל המשפחה הייתה מאוחדת, מתחממת על יד התנור ושרה שירים ביידיש. אבא היה מנגן מנדולינה ואחי היה מנגן בגיטרה. אמא הייתה אופה לחמניות טריות ובקיץ הייתה מבשלת ריבה לשנה שלמה, היה טעים ונעים.

תמונה 4

החל משנת 1956 הגשנו בקשות לעלות ארצה ואת האישור קיבלנו רק בשנת 1973. בינתיים הספקתי לסיים את התיכון ובית ספר למיילדות. הייתי תלמידה טובה וחזקה. החלום שלי  היה להיות רופאה אבל האנטישמיות הייתה גלויה כל כך שהם לא יתבישו במבחני קבלה לא רק להראות אלא גם להגיד שאין מקומי באוניברסיטה.

תמונה 5

יצאנו מליטא ב-13 ליוני 1973 וכבר ב-18 לחודש היינו בארץ. התחלנו את חיינו בחדרה. אני כעבור חודש עזבתי את חדרה לקיבוץ רמת השופט ללמוד את השפה העברית. בקיבוץ הרגשתי מאוד טוב כי הקיבוצניקים היו מליטא ומפולין וידעו לדבר יידיש. הם דאגו לנו ונתנו הרבה תשומת לב ויראו את הרצון לעזור ולהכין אותנו לחיים בארץ.

תמונה 6

מאז שהגעתי ארצה עבדתי בבית החולים רמבם בתור אחות מוסמכת. כאן הקמתי את משפחתי. את בעלי הכרתי דרך מקרים. הוא גם וילנאי כמוני ומיד מצאנו שפה משותפת ומאז אנחנו 43 שנים ביחד. שני ילדי נולדו גם בבית חולים בו עבדתי.

תמונה 7

נכדתי הראשונה נולדה ב-2006. נתנו לה את השם זוהר מכיוון שכל האותיות התאימו לשם אמי רוזה. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד. כל הבית כנסת התפלל ובירך. בעלי ואחי יצאו לתורה והתפללו עם כולם ביחד. הייתה שמחה עם דמעות בעיניים. אחר כך הייתה מסיבה יפה וגדולה בבית הכנסת. אחי התרגש מאוד ואהב את הקטנה כאילו היא הנכדה שלו.

לזכרו של אחי היקר

ברצוני לספר גם על אחי ששיחק תפקיד גדול בחיי וביחסים שבינינו. בשנת 1947 נולד לי אח קטן וחלש שבהמשך התפתח פיסית לאט. בגיל שלושה חודשים אחי חלה בשעלת ובכלל לא האמינו שהוא ישאר בחיים. בגיל שלוש וחצי התפוצץ לו התוספתן, הוא נשאר בבית חולים ארבע חודשים ולהורים לא הרשו להכנס אליו אפילו פעם אחת. האנטיביוטיקה הייתה יקרה מאוד ולקנות אותה היה אפשר רק בבית מרקחת פרטי. כל ארבע שעות דקרו אותו ולכן כמות האנטיביוטיקה היית עצומה. הייתה סכנה שהוא ישאר חרש אך זה לא קרה הדבר היחידי שקרה הוא שההורים היו חייבים למכור את הכל מהבית ואנחנו נשארנו עניים.

עם השנים הוא התחזק, עסק באתלטיקה קלה, בכדורעף ובשחייה ולמד לנגן בגיטרה. ב-1965 הוא סיים בהצלחה את התיכון ומיד התקבל להנדסת אלקטרוניקה בטכניון המקומי. מהשנה הראשונה הוא הקים עם קבוצת סטודנטים צעירים להקה שהייתה ידוע בין כל הצעירים בעיר. הם היו מנגנים כל מני יצירות כולל הבא נגילה. פעם אחת הגיעו לטכניון סטודנטים מגרמניה ומשתתפי הלהקה החליטו ללמד אותם לקח ונגנו הבא נגילה בקצב עולה עד שהם התחילו ליפול באולם מרוב עייפות. בשנת 1970 הוא סיים בהצלחה את הלימודים אבל אף בית חרושת סודי לא הסכים לקבל אותו לעבודה עד שהתערבו אנשים שהייתה להם השפעה בזמנים הסובייטים.

אחי היה איש יהודי חם ועם סיום הלימודים כשהוא היה קצין הוא סיפר על כל מני קרובי משפחה קיימים ולא קיימים כדי שלא ישלחו אותו למקומות כדי שאחר כך לא יצטרך לחקות לפחות חמש שנים אחרי הצבא כדי לעלות ארצה. ב-1980 הוא הצליח עם משפחתו להגיע ארצה. כעבור ארבע וחצי חודשים הוא כבר עבד בחברה שנקראת כיום: "פיליפס", התקדם יפה מאוד, קיבל תפקידים גבוהים עם הרבה אחריות אך בגיל 51 לקה בהתקף לב ובגיל 60 עזב אותנו לצערינו הרב. הוא היה בן אדם ישר, טוב לב, רגיש, תמיד ניסה לעזור אך המצב הבריאותי לא הרשה לו להישאר איתנו יותר זמן.

אני מרגישה שהגעתי למקום שלי ואף פעם לא הצטערתי שעליתי ארצה!

תמונה 8

הזוית האישית

זוהר: מאוד נהנתי במפגשים ולמדתי הרבה על סבתא.

סבתא מאשה: מאוד מרגש והחזיר אותי לשנים הצעירות והיפות ושמחתי מאוד לנסוע לספר לזוהר על החיים הקודמים שלי ומאוד נהנתי עם כל הקבוצה.

מילון

בדם קר
ללא רחמים

בזמנים הסובייטים
בשלטון הרוסי על מדינת ליטא

ציטוטים

”ראש חדש על הכתפיים.“

הקשר הרב דורי