מאגר סיפורי מורשת

בהיותי בת חמש יצאה משפחתנו בשליחות הרבי מליובאוויטש, האדמו"ר רבי מנחם מענדל, לעיר ריו דה ז'נרו  בברזיל. שם התגוררנו במשך שנתיים. התפללנו ולמדנו בבית הכנסת 'בית ליובאוויטש', ששימש גם כ'חדר' המקומי. במקום מגורנו לא היה מזון כשר זמין וגם לא חלב ישראל.

מידי יום חמישי לפנות בוקר, הייתי יוצאת עם בן דוד שלי ברכב למרחק של שעה נסיעה ויותר כדי לצפות בחליבה, על מנת שהחלב ייחשב כחלב ישראל. עדיין הריח של החלב שאמא הייתה מרתיחה ומפסטרת מדגדג באפי… הריח היה לא נעים. אני נזכרת שכל-כך רציתי לטעום גלידה, אבל לא הייתה שום גלידה כשרה. וגם לא היו האפשרויות לגלידה ביתית. אירע פעם אחת שמוכר הגלידה ברחובנו החליט לחלק גלידה בחינם לכל אחד מן הילדים, והוא נתן גם לי… הייתה לי התלבטות פנימית מאד קשה: לקחת או לקחת. לבסוף לא עמדתי בפיתוי ולקחתי, ועזבתי את המקום במהירות. רציתי להסתתר, כדי שאף אחד מהמשפחה שלי לא יראה אותי אוכלת את הגלידה. באמצע הדרך גבר היצר הטוב, זרקתי את הגלידה וברחתי הביתה, לבל אתפתה שוב.

נסיעה משמעותית הכרוכה במסירות נפש הייתה בחזרה שלי לארץ: סבי, שהיה רב קהילת חב"ד בתל אביב נפטר, אמי עזבה אותנו ונסעה ללוויה, ולאחריה, על מנת להיות עם אמה הסבתא. האחים שלי עזבו את ברזיל עוד קודם לכן כדי ללמוד בישיבות בארצות הברית ובארץ. אבא שלי נאלץ להתעכב כדי לסיים את ענייני השליחות. ונותרנו אחותי ואני (אני הייתי בת שבע ואחותי בת חמש וחצי). אבא ניגש אלי ואמר לי: הרבי אמר שתטוסו לבד. אין לכם מה לחשוש, כי הרבי אמר. וגם אני אתלה לכם שרשרת עם מטבע של הרבי על הצוואר. ואחר כך המשיך והזהיר, שלא לאכול שום דבר במטוס, כי האוכל איננו כשר. את הדרך לשדה התעופה עשינו בלוויית כל הקהילה, שבאה להיפרד וללוות את שתי הילדות. ואבי צעד אחרינו ואמר-הזכיר לי כל הדרך: "לא לאכול כלום, כי זה לא כשר", "לא לבכות, כי הרבי אמר".

הנסיעה ארכה חמשה ימים: מיום שלישי בערב, שעון ברזיל, עד יום ראשון בלילה שעון ישראל. בימים חמישי, שישי ושבת המטוס עצר בצרפת ואנחנו שהינו אצל בני דודים. המטוס היה צרפתי, של חברת "אייר פראנס" וכל יושביו היו גויים צרפתים. רק זוג אחד מכל יושביו ידע לדבר בשפתנו, פורטוגזית. כמובן שעובדה זו הוסיפה עוד לתחושת הפחד ולהרגשת ה'לבד'. אבל שני משפטים הדהדו לי בראש לאורך כל הטיסה, שני המשפטים אותם אמר לי אבי: "לא לאכול כי זה לא כשר", ו"לא לבכות כי הרבי אמר". לא היה לנו תיאבון לאכול את האוכל שהכינה לנו דודתי (לחמניות ביתיות וביצים קשות, כמובן שממתקים כשרים לא היו). הדיילת הגישה לנו אוכל בפעם הראשונה וסירבנו. הגישה בפעם השנייה וגם סירבנו, ואז היא פנתה בלשון קשה ואמרה: אם לא תאכלו אתם תמותו ונזרוק אתכם מהחלון… עניתי לה: אם נמות ממילא לא נרגיש, ותוכלו לעשות אתנו מה שאתם רוצים… בכל פעם שאחותי (בת החמש וחצי, כזכור) בכתה, או כשהתחשק גם לי לבכות, אמרתי לה, וגם לעצמי: "אסור לבכות, כי הרבי אמר שאנחנו נטוס לבד". ומשפט זה הוא שנתן כוח גם לה וגם לי. הייתה לנו חניית ביניים במרוקו. אחותי נבהלה מהכושים, ובכלל מהטיסה שלא נגמרת… ובדרך למטוס התיישבה על רצפת מסלול הטיסה ואמרה: "אני לא זזה עד שתביאי לכאן או את אבא או את אמא". הדיילות ניסו לאלץ  אותה בטובות, ואפילו ברעות  אך ללא הצלחה, ואז נגשתי לדיילת, הדפתי אותה. ולאחותי אמרתי: "אם את יושבת כאן לא נגיע לא לאבא ולא לאמא! מה את רוצה? זה הרבי אמר שנטוס לבד!". אחותי קמה, 'כמו ילדה טובה', וצעדה איתי למטוס. כשהגעתי לארץ, לאחר חמשה ימים ופגשתי את אמי, אמרתי לה שהיא יכולה להודיע לאבא, על מנת שיהיה רגוע: לא אכלנו וגם כמעט לא בכינו. כי הרבי אמר…

בבחרותי זכיתי לבקר אצל הרבנית חיה מושקא ע"ה,אשת הרבי מליובאויטש רבי מנחם מענדל, בלוויית סבתי. לקראת הביקור לבשתי בגדים מהודרים. כאשר נכנסנו, הרבנית קיבלה את פנינו ליד הדלת, לחצה לסבתא שלי את היד ואחר כך לי. השולחן היה ערוך ומוכן לכיבוד, אך נאמר לי קודם שאין אוכלים בבית של הרבי. הרבנית בעדינות רבה דיברה עם סבתי ואח"כ פנתה אלי והתעניינה ועודדה את עיסוקי (אז הייתי מדריכה לבנות), תיארתי לה את הקשיים והרבנית האזינה בקשב רב.

כשיצאנו הרבנית ליוותה אותנו ואיחלה לנו בהצלחה. שנה לאחר מכן נישאתי בארצות הברית. לילה לפני החתונה נכנסתי עם משפחתי פעם נוספת לרבנית חיה מושקא, להתברך ממנה.

לאחר נישואינו התגוררנו בארצות הברית, בברכת הרבי. בשנת תשל"ו (1976) נשלחנו לגור בארץ הקודש, במסגרת קבוצת השלוחים הראשונה ששלח הרבי לארץ (בשנים תשל"ו-ל"ח נשלחו שלוש קבוצות). רשמנו את שמנו במזכירות ומתוך 400 זוגות זכינו שהרבי בחר גם בנו (יחד עם עוד 8 משפחות ושלושה בחורים), ונשלחנו לעיר הקודש צפת. כשנחתנו באו חסידים רבים לקבל את פנינו בשדה התעופה.

גרנו בצפת בעיר העתיקה. בצפת של אז, התנאים הגשמיים היו קשים. התגוררנו בדירה קטנה וקרה, מלאת טחב ורטיבות, שקשה היה לחמם אותה. שימוש בחשמל לא היה אפשרי, בגלל הרטיבות הרבה שגרמה ל'קצר' בחוטי החשמל. לצורך החימום השתמשנו בנפט, אותו היה בעלי רוכש. במטבח גם לא היו מים חמים… חדרי השירותים והאמבטיה שכנו בחוץ, במבנה קטן וקר בעל חלונות פרוצים. כאשר רצינו להשתמש באמבטיה היינו צריכים לחמם את המים כמה שעות לפני השימוש, על מנת שהמים יגיעו לחום סביר. עופות מהודרים היו מגיעים פעם ב-…

אוכל חלבי בכשרות הגיע רק בפעם בשבוע. מבחינה פיזית, היה קר. אבל מה שחימם אותנו הייתה התחושה הנפלאה והסיפוק במילוי השליחות המיוחדת שנפלה בחלקנו, ואותה אנו ממלאים בצפת עד היום.

הפריחה הרוחנית הקיימת כיום בעיר צפת, במוסדות חב"ד וגם בחוגים והעדות האחרים, היא בזכות שליחותו של הרבי בה פעלנו.  זכיתי, וכאשר נשלחנו עברנו לפני הרבי, שהעניק לנו אז לא מעט גם מבחינה גשמית: אני קיבלתי מידיו הקדושות סידור וספר תניא. בני הקטן שהחזקתי בידיי קיבל סידור. בעלי קיבל את הספר 'לקוטי שיחות' (חלק י"א).

הרבי מחזיק בס"ת שקיבל מאביה

במשפחתנו יש ספר-תורה קטן וייחודי. לאחים הצדיקים מסלוויטא, כאשר שהו בבית האסורים בשל עלילת דם, הוברח ספר תורה קטן. (על אותם האחים מסופר שבמהלך מאסרם, כאשר הולקו באכזריות בידי חיילים, נעצר אחד מהם לפתע. על אף המלקות שספג מחמת עצירתו סירב להמשיך, משום שכיפתו נפלה מראשו…). לאחר פטירתם עבר ספר התורה בין צאצאיהם ואף שרד את השואה. את ספר התורה הזה קנה אבי מידי נכדם עבור הרבי בכסף רב (על אף שמצבו הכלכלי לא היה שפיר), ושלח אותו לרבי. והוא-הוא 'ספר התורה של הרבי', איתו רוקד הרבי בשמחת תורה. על פרוכת הספר, אותה רכש אבי כאשר שלח את הספר, מופיעה הקדשה לעילוי נשמת אביו של אבי. הפרוכת המקורית של הספר נמצאת ברשותנו.

זכינו להיות שלוחים של הרבי, וכך גם ילדינו ונכדינו. כולנו מחכים ומצפים לגאולה שתבוא במהרה, ונזכה לראות את הרבי מתגלה וגואל אותנו.