מאגר סיפורי מורשת

נודדים תחת אילוצים

"בשנת 1941 החלה מלחמת העולם השנייה, אימא שלי ברחה מהכפר במולדובה בגיל 14 יחד עם כל המשפחה לקזחסטן לעיר "הורלסק". אבא שלי ברח בגיל 17 מבלרוס יחד עם צעירים ברכבות גם הוא לכיוון קזחסטן. שם הם נפגשו. נולדתי בתחילת 1945 בקזחסטן, אבל בגיל חצי שנה, עזבנו בגלל שנגמרה המלחמה, ונדדנו לבלרוס ארץ מוצאו של אבי. היינו שם בעיר "פינסק" עד שהגעתי לגיל 6. ואז נדדנו למולדובה מכיוון שההתאקלמות הייתה קשה וקיווינו שבמולדובה, בעיר קישינב, בגלל שהמשפחה מהצד של אימא שלי כבר הייתה שם מלפני, יהיה יותר קל להתאקלם. נולדו לי באותה התקופה שני אחים, האחד קטן ממני בשנה, והשני ב-6 שנים. במולדובה נשארתי עד שעלינו ארצה."

שסבא שלי סיפר לי את זה אני ממש נדהמתי, כיצד ילד ונער צעיר צריך להתמודד עם מעברים בין ארצות, תרבויות שפות. דבר שאני לא מכיר, והתעניינתי עוד יותר לשמוע את ההתמודדות עם זה. ואז הבנתי שזה לא היעד האחרון אליו הוא הגיע :

"… כאשר סיימתי צבא בסביבות גיל 23… שלחו אותי ועוד שלושה בחורים ללמוד מקצוע בבית ספר מקצועי בריגה, לטביה. נפגשנו שם עם יהודים בכל מיני מקומות אחרי העבודה. שם פגשתי את סבתא כמה פעמים, התחתנו שם ועלינו ארצה מיד לאחר מכן.."

סביבת מגורים לאחר המלחמה

"ההתחלה הייתה קשה מאוד, מכיוון שכל אירופה הייתה אחרי מלחמת העולם השנייה. המצב לא היה טוב בכלל. היה עוני ותקופת צוער באירופה כולה, אבא שלי החל לעבוד בדיוק בעבודות קטנות בכדי שנוכל להתחיל ממשהו ובכדי למצוא מגורים ראויים. הוא עבד כ"נהג עגלה" בעירייה ומעבודה זו הוא קיבל את הבית בו גרנו. הבית היה נראה, קצת יותר טוב מהמעברות ששוכנו בארץ. לא הייתה לנו מקלחת, לא הייתה כביסה. בשביל מים היינו צריכים לצאת מחוץ לבית ולהוציא ממשאבות. חשמל היה לשעות בודדות. אני זוכר שאפילו קיבלנו מעט גרם של לחם לכמה ימים. רק לאחר כמה שנים, בגיל 15, קיבלנו בית מרווח ,וגדול יותר, שוב מהעבודה של אבא שלי, והצלחנו להתייצב כלכלית. שום דבר לא היה פשוט. היה צריך לעבוד מאוד קשה בשביל להשיג דברים.

ההורים שלי היו אנשים טובים וצנועים שהסתפקו במועט, לא היה להם השכלה בגלל המצב שהיה. אימא שלי ידעה "קרוא וכתוב" והייתה עקרת בית, ואבא לא ידע בכלל ועבד ב"לגולה" שזה איש שיושב על סוס ועגלה ומעביר חומרי בנייה. הם תמיד ניסו להתקדם ולהשיג יותר בשבילנו."

בית ספר, ילדות ותחביבים

"בתור ילדים, תמיד הייתי משחק עם חברים שלי ואחיי, כדורגל וכדורסל בעיקר. לקחנו תמיד אבנים גדולות ומהן עשינו שערים. בנינו שולחן פינג פונג לבד, צבענו אותו ושיחקנו. לקחנו גלגל של רכב, תלינו על עץ של אגסים וככה בנינו סל. גם כדורעף שיחקנו. אהבנו מאוד ספורט ועשינו את הכול ממה שיש בשביל לשחק וליהנות. בבית הספר למדתי מולדבית, רוסית ואנגלית. עשיתי את כל המבחנים הדרושים וקיבלתי תעודת בגרות. אהבתי מאוד את המורים. הם התייחסו בצורה מקבלת ומבינה, כי הם ידעו שזאת תקופה של אחרי מלחמה והתנאים לא תנאים.

לאחר כמה שנים כאשר המדינה החלה להתייצב הביאו לנו מכנס, חולצה וחגורה של הבית ספר, תלבושת אחידה. לא היה דבר כזה טיולים, לא היו מסיבות כיתה. באנו, למדנו והלכנו. לא הייתי תלמיד ברמה גבוהה, לא חרוץ כל כך אבל גם לא מופרע. הייתה משמעת מקפידה מאוד בכל מערכת הלימוד באותה התקופה. התלמידים כיבדו את המורים וכמעט ולא היו בעיות משמעת. גם בבית הספר וגם בבית, "המאכל" שתמיד נהגתי לאכול הוא חתיכת לחם עם שמן חמניות וקצת לחם למעלה. לא היה לנו כלום יותר מזה. זה היה ממרח השוקולד שלנו. לאחר כמה שנים כאשר המצב השתפר, התחלנו לאכול מאכלים נוספים, ואימא התחילה להכין ארוחות ערב מסודרות יותר. "

שירות צבאי בברית המועצות

"התגייסתי בגיל 19, והייתי בצבא במשך שנתיים וחצי. הייתי בחיל המודיעין, באיסוף קרבי. התפקיד שלי היה להאזין לקונסוליות הדיפלומטיות של מדינות ערביות. שירתי באודסה, באוקראינה קרוב לים האדום. אני זוכר שזה היה בתקופת מלחמת ששת הימים, ואמרו לנו לחפש תחנות צבאיות של ישראל, כי ברית המועצות תמכה בצבאות ערב במלחמה. לא מצאנו שום דבר. האזנו גם לתימנים, לירדנים, למצריים ואפילו לברזיל, למורת שהיו ידידים שלהם, הם רצו להאזין להם. קיבלנו את האזנות בכתב מוצפן, "קוד מורס" ולא בטקסט פתוח. את המידע שקיבלנו העברנו לקצינים הגדולים שישבו במוסקבה."

יהדות לאחר המלחמה

התקופה שבה סבא שלי גדל, היא אחרי השואה, ומלחמה שכללה בה שנאה עצומה לאוכלוסיות רבות. רציתי לשמוע על האנטישמיות לאחר המלחמה. והופתעתי ממה שסבא אמר לי

"לא היה בכלל שום בידול או קיפוח מסוים. הרגשנו רגילים ושווים. מה גם שהיו יהודים רבים. לפעמים ציינו אותנו כיהודים, אבל לא כמשהו רע אלא כמשהו ממסד ומאפיין אותנו. הם מאוד הבינו ואפילו ריחמו עלינו. הסממנים היהודים כמעט ולא היו קיימים. היה בית כנסת אחד בלבד לאלפי יהודים. לא עשינו ערבי חג, לא חגגתי בר מצווה. והמסורת היהודית קצת נעלמה. מה שכן עשינו זה שכל פסח נפגשנו והכנו יחד מצות לכולם. יום כיפור היה המועד היחידי כמעט שנשמר במלואו. אני זוכר שההורים שלי צמו, כמו גם סבא שלי ודודה שלי. חגגנו בנוסף חגים לאומיים של ברית המועצות ושל נצרות".

הזוית האישית

רועי: לסיום הסיפור, אני רוצה להגיד תודה לסבא שלי. מאז שנולדתי סבא שלי תמיד מוכן לעזור, לתמוך ובאמת הוא "סופר סבא". תכנית הקשר הרב דורי נתנה לי את הזכות לשמוע ממנו והבנתי כי הוא נותן לנו הכול מהכול ומכל מה שלא היה לו כשהיה ילד ונער, ועל כך אני מודה לו ומעריך אותו מאוד, והוא דמות להערצה בשבילי, על כל הנתינה והאהבה שהוא נותן לכל מי שעומד בדרכו !!