מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים במדינת ישראל מאז ועד היום

סבא רענן ואני
סבא בילדותו עם חבריו
הילדות בגדרה בצל הקמת המדינה.

נולדתי ב- 1/3/1944 בגדרה, להורים שהאבא אריה (לולה) שרמן, יוצא רוסיה מהעיר צ'יטה בסיביר, והאמא לאה (שנוקל) שרמן ילידת העיר ממל בליטא. אבי הגיע לארץ מצ'יטה בסיביר על גבול מונגוליה, דרך שנחאי, הונג קונג, תעלת סואץ (מצרים) ישירות לגדרה לדודיו איטה ודוד לוינסון, איטה הייתה אחות למחצה של סבתי, חנה שרמן, בשנת 1921 בהיותו בן 17.

אמי הגיעה לארץ מממל אשר בליטא דרך ברלין בשנת 1934, ישירות לגדרה, אל אחיה נחמן שנוקל, אשר היה מהנדס ועד המושבה באותם הימים. אבי ואמי נפגשו אצל סבתי, כשאמי באה לבקש מעט חלב. כאמור, נולדתי בגדרה וחייתי עד החתונה בשכונת הגרמנים.

בן 3-4 למדתי בגן של רות חבקין, במקום שנמצא היום גן ורד. לאחר מכן  בגלאים 4-6 למדתי בגן של שושנה הולצמן בבנין שבנה משה מינץ בשנת 1925, וכיום המוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים מאכלס אותו. כתה א' למדתי בבית הספר הראשון שנמצא מאחורי בית הכנסת ישורון. ב'-ח' למדתי בבית ספר פינס , מחזור ל"ט. סיום ב – 1958. בית ספר פינס היה בית ספר שדגש הלימודים בו, בשלוש שנים, כתות ו'-ז'-ח', היה על חקלאות. הוא נקרא "בית ספר ממלכתי טרום חקלאי". במקום שנמצאת הכניסה על יד "שער פוקס" ודרומה עד למגרש החנייה, הייתה הגינה בו למדנו בשעורי החקלאות. בנוסף לכך, הייתה גינה נוספת, הרבה יותר גדולה ברחוב העלייה, היכן שמגרש המשחקים ממוקם היום. היות ורב שעורי החקלאות התרחשו בגינה זו הלכנו ברגל מבית הספר עם המעדרים, המגרפות, הקלשונים והדליים, עבדנו כשעתיים (שני שעורים) וחזרנו באותה הדרך חזרה, עם הכלים. מול בית הספר מזרחית לגינה, מעבר לרחוב פוקס, הייתה מונחת המכוורת. כן, כן, עסקנו בגידול דבורים, האכלתם ורדיית הדבש. הדבש נמכר במחיר מוזל לתלמידי בית הספר, עם עדיפות לעוסקים במלאכה.

בשנת 1956 הייתה מלחמה קצרה בשם "מבצע קדש" או "מבצע סיני" בין 29/10/1956 ל- 5/11/1956,  היינו בכתה ז'. תפקידנו, של הבנים, היה למלא שקי חול למיגון מקלטים.

שנת הלימודים הייתה מחולקת לשלישים: שליש ראשון מתחילת הלימודים ב- 1 בספטמבר עד חנוכה. שליש שני, מחנוכה עד פסח. שליש שלישי מפסח עד 30 ביוני.

בתעודת שני השלישים הראשונים, הציון במקצוע הספורט היה מתחת לממוצע. בשליש השלישי, פתחו את בריכת השחייה של יהושע גפני, והציון בספורט קפץ ל"מצוין" כיוון שהייתי שחיין טוב. עם התכונה הזאת עברתי לתיכון. בית ספר התיכון בו למדתי, הוא "הכפר הירוק" שהיה אז בית ספר חקלאי במלוא מובן המילה. שם למדתי במחזור ז'.

חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו במשק החקלאי. התלמידים החזיקו את הרפת, הלול, גן הירק, הפרדס, גידולי שדה, (חיטה שעורה תירס וכדומה) גן הנוי, ותורנות במטבח, ובמכבסה. את התורנות הזו ביליתי במכבסה, שם, בנוסף לעבודה יכולתי לנוח על ערימות הכביסה הלא נקייה בזמן שהמכונות מכבסות ועדיין לא היה מה לתלות על החבלים לייבוש.

בענפי החקלאות עבדתי הענף החי ברפת ובענף השדה בפרדס. בספורט עסקתי כמובן בשחייה. היה לנו מאמן והתאמנו בעיקר בלילה, לאחר שעות הלימודים והעבודה. הייתה ליגה לשחייה של "הפועל" לגילאים שלנו, ונסענו לתחרויות  בבריכות באזור השרון בשבתות. השתתפתי גם בנבחרת הכדור מים, שזה מקצוע קשה מאוד בספורט בכלל.

לאחר סיום התיכון ולפני שרותי הצבאי, עבדתי כטרקטוריסט בחריש בכרמים ובפרדסים סביב למושבה גדרה. ב- 1962 התגייסתי לצ.ה.ל.

תמונה 1

שובצתי לפלוגת הובלה שמיקומה בקסטינה, היום קריית מלאכי. שירתתי שנתיים וחצי וכך הכרתי את מדינת ישראל על כל כבישיה והישובים שבה. ביולי 1964, הייתי שותף קטן להקמת היישוב "גרופית" על כביש 90, צפונית ליטבתה ובאר אורה. הבאנו על המשאיות הצבאיות את הציוד להקמת הישוב על הגבעה בו נמצא היום. שמחנו לראות עוד ישוב עולה ותופס את מקומו בערבה.

השתחררתי בתחילת 1965 ונכנסתי לעבוד בקואופרטיב "אגד". בתחילה עבדתי במחלקת בינוי, שם נסענו ברחבי אזור דרום של החברה, מזיכרון יעקב עד לאילת והקמנו תחנות מקורות והצבנו עמודים לסימון תחנת אוטובוס. בתחילת 1966 נכנסתי לעבוד ב"אגד" כחבר מן המניין.

לאחר כשנה וחצי פרצה מלחמת ששת הימים, שנמשכה ששה ימים, אבל גייסו אותנו לשרות מילואים ארוכים עוד כמה שנים לאחר המלחמה. בסביבות 30 במאי 1967, כשבוע לפני פרוץ המלחמה, גייסו אותי למילואים. בסיס האם היה במחנה שדה תימן ליד באר שבע. השתייכתי לחט' 8 המהוללת, אשר באותם ימים הציבו את החטיבה בנחל פארן אשר בערבה. החטיבה הוגדרה בתור חטיבת הטעייה.

במבצע קדש (מלחמת סיני), כוחות צ.ה.ל נכנסו דרך הישוב/ מחנה צבאי מצרי בשם כונתילה. ובצ.ה.ל ביקשו לתת למצרים להבין שאנו נכנס שוב על יד כונתילה. כל החטיבה הוצבה בפתח נחל פארן על הכביש שהוליך ממצפה רמון לאילת, ובימים כלי המלחמה, טנקים, ג'יפים, נגמ"שים ומשאיות, היו מכוסים ברשתות הסוואה, ועם רדת הלילה (הירח לא האיר) יצאנו כולנו באורות מלאים לכיוון גבול מצרים, וחזרנו חזרה ללא אורות כלל. אפילו את אורות הבלמים צבענו, כדי שלא תתגלה התרמית. כך, במשך כשבוע ימים, נסענו בלילות הלוך וחזור 3 פעמים, וביום נחנו תחת רשתות ההסוואה. בעקבות ההטעיה, הכוחות המצריים שלחו את חייליהם מעזה לכונתילה, ובפרוץ המלחמה ב-5/6/1967, כוחותינו נכנסו לחצי האי סיני דרך רצועת עזה ולא היה מי שיפריע להם.

כשהתחילה המלחמה קיבלנו פקודה להגיע לקריית שמונה ולהלחם ברמת הגולן. נסענו שיירה של כ-30 משאיות לכיוון רמת הגולן. בדרך עברנו בצמתים מרכזיים לאורך כבישי הארץ. בצומת דימונה חיכו לנו אזרחים בצידי הכביש וזרקו עלינו מכל טוב הארץ. ממתקים ובגדים עד בירה ויין. בצומת חדרה עשינו הפסקה והגיעו עובדים ממפעל "אליאנס" לפנק אותנו בקפה ומאפים.

הפסקתנו הבאה הייתה על יד מושב מירון שם עברה מישהי לאורך השיירה וחילקה לנו גלויות לשלוח למשפחתנו. בערב הגענו לקריית שמונה לאחר 24 שעות נסיעה ונשארנו לישון בתא הנהג. בבוקר, חמש בבוקר אנו שומעים צלילי הקשה של מתכת, מסתבר, שאישה מבוגרת מאוד מסתובבת בין המכוניות ומחלקת קפה למתעוררים. מקריית שמונה שלחו אותי לאזור עכו למאפייה כדי להביא לחם ללוחמים. מילאו לי את המשאית בלחם שחור.

באחת העליות ברמת הגולן באו ממולי אוטובוסים של לוחמים. ולוחמים ירדו מהאוטובוסים ולקחו מהמשאית שלי אוכל לגדודם הרעב. אחרי שסיימנו להילחם ברמת הגולן נסענו לירושלים.

ב-1969 נולד בני הבכור עודד וב1971- נולדה בתי הצעירה נעה.

ביום כיפור 1973 בשעה עשר בבוקר בקשו שאתייצב בתחנה מרכזית אגד רחובות כדי לאסוף אזרחים למקומות ההתייצבות שלהם. הקו שלי היה לאסוף אזרחים מאזור המושבים שעל יד באר טוביה. הגענו עם האוטובוס לבתי כנסת במושבים והכרזנו כעל שמות של אנשים, הודענו להם שנבוא לאסוף אותם יותר מאוחר ובסוף הקו חיכינו לאזרח האחרון עד שיתארגן ונסענו חזרה לאסוף את האנשים שהודענו להם בבתי הכנסת להתארגן.

לאחר המלחמה נקראתי לשרות מילואים ובאחת הפעמים שחזרתי מחופשה הייתי צריך להגיע לאזור רומני שעל שפת הים התיכון (150 ק"מ דרומית לאל-עריש). לאחר כמה שעות של המתנה הגיעה מכלית דלק וכאשר עצרה התחננתי לפני הנהג שייקח אותי דרומה כי אחרת אשאר בלילה באל-עריש וזה לא כל כך נעים. הוא הסכים שאעלה על המכלית למעלה והשביע אותי שאחזיק חזק שלא אפול. הגעתי למחנה רומני על המיכל.

בסביבות 1980, כשישראל פינתה את חצי האי סיני, יצאתי מתעלת סואץ על הרכבת האחרונה מסיני לארץ, ללוד ולאחר מכן לבאר שבע.

בשנת 1991 יצאתי לחופשה שלפני יציאתי לגמלאות. באותה שנה היה "מבצע שלמה", מבצע רכבת אווירית לפינוי יהודי אתיופיה. העולים שהגיעו מאזור גונדר, הגיעו למרכז קליטה במחנה (צבאי) חפץ חיים. עולים אלה יועדו להגיע לגדרה כדי שימצא להם מקום מגורים. בשהייתם במרכז הקליטה גבריאלה אשתי לימדה עברית במרכז הקליטה ואני עזרתי בחלק החברתי. יצרנו עבורם גינת ירק שתהיה להם תעסוקה לשעות הפנאי הרבות שהיו להם. בנוסף העברנו להם את הרהיטים שתרמו להם לבתים שהם עברו לגור שם. אחרי שנכנסו לגור עזרנו להם להיכנס לחיים המודרניים, והם מוקירים תודה עד היום.

בשנת 1992 פרשתי לגמלאות. בשנת 1994 נולד נכדי הראשון, שחר. בשנת 1997 נולדה נכדתי השנייה, עמית. בשנת 2003 נולדה נכדתי השלישית, עדי. בשנת 2006 נולדו לי שני נכדים: אורי הראשון וכמה חודשים אחרי כן רעות.

עד היום אני מתגורר במושבה גדרה עם אשתי גבי.

הזוית האישית

מאוד נהניתי להיות עם סבא במפגשי "הקשר הרב דורי". מפגשים מאוד מלמדים ותרמו להעמקת הקשר ביני לבין סבא.

מילון

כונתילה
יישוב מצרי על גבול סיני שדרכו נכנס צה"ל במבצע "קדש" לתוך חצי האי סיני. במלחמת ששת הימים צה"ל הטעה את המצרים ונכנס דרך רצועת עזה לחצי האי סיני.

ציטוטים

”סבא אומר שחשוב להיות נחמדים ונעימים לכולם, תמיד!“

הקשר הרב דורי