מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים גמליאל, נולדתי בעיר העתיקה בירושלים. עד מלחמת השחרור החיים היו טובים ויפים. כילדה קטנה אני זוכרת כיצד אנשים שלחו את ילדיהם לבית הספר והחלו בעבודות הבית. היו מבשלות ומכבסות בלי מכונת כביסה כמובן, ומתחרות ביניהן מי תסיים את העבודה קודם. את הכביסה הן היו תולות במקום מרכזי שנקרא "חכורה" מעין מגרש גדול, ואז היה נגלה לעיניים מראה מרהיב: שורות שורות של חבלי כביסה צחים ולבנים כשלג. לאחר מכן התיישבו על שרפרפים בתוך החכורה לתפוס מנוחה קלה ולפטפט על כוס קפה או תה.

 

זוכרת אני במיוחד את ימי שישי אחר הצהריים, הנשים היו מכינות חמין, מסמנות את הסירים כדי שכל אחת תוכל לזהות את הסיר שלה ושולחות את הילדים למסור את החמין לתוך תנור ערבי גדול, מעין מאפייה ביתית. בשבת לאחר התפילה הגברים היו חוזרים מבית הכנסת ואנו הילדים שבים לתנור כדי לקחת את סיר החמין. ריח התבשילים היה ממש משכר וזה זכור לי עד היום. 

 

עם הכרזת המדינה החלו ימים קשים ופרצה מלחמה. אנו הילדים יצאנו לחגוג וצעקנו "מדינה עברית עלייה חופשית". הערבים רגמו אותנו באבנים, קיללו ואיימו להרגנו. חזרנו הביתה מבוהלים, המצב ברובע היהודי היה קשה, אז הוכנסנו למצור בבית הכנסת ל-15 ימים, במהלכם סבלנו מחוסר מזון ומים. שיא המתיחות הייתה כשנותרנו ללא נשק, וחיילים ערבים פרצו לבית הכנסת ולקחו בשבי את הגברים, ביניהם היה אבי ז"ל. במשך חודשים לא ידענו מה עלה בגורלו. כעבור 9 חודשים נתבשרתי על ידי מנהלת בית הספר שאבי חזר מהשבי ולכן יש לי אישור לצאת מוקדם הביתה. חזרתו של אבי מהשבי זכורה לי כאחת החוויות המשמחות והמרגשות ביותר שנחקקו בלבי.

 

את בעלי הכרתי בקיבוץ משמר דויד במסגרת ההכשרה. לאחר מספר חודשים, בגלל לחץ מצד משפחתי, נאלצתי לעזוב את הקיבוץ וחזרתי לביתי בירושלים. בעלי המשיך לשהות בקיבוץ עד גיוסו לצה"ל, אולם בא לבקרני לעתים קרובות והתקבל באהבה גדולה על ידי משפחתי. במהלך השירות הצבאי החלטנו להינשא, החתונה נערכה בתאריך 16.01.57.   

 

תשע"ה 2015