מאגר סיפורי מורשת

שמי ברכה גולדשמיט. נולדתי בשנת 1943 בתל אביב למשפחת הררי. למדתי בבית ספר לבנות. בגיל 12 עברנו, אני ואחותי הצעירה, לגור בקיבוץ חולתה. שם התחנכנו עד שהתגייסנו לצבא. אחרי שהשתחררתי מצה"ל חזרנו לקיבוץ ושם הכרתי את האהוב לי, אבנר. התחתנתי ונולדו לנו שלוש בנות.

חיים בטרם מדינה

בשנת 1936 המשפחה עלתה מחלב ומתגוררת על גבול יפו תל-אביב, ברחוב רוקח 25. נולדתי בשנת 1943 בתל אביב, אחות תשיעית למשפחה בת 10 נפשות. באותה תקופה בארץ האנגלים עדיין שולטים בתוקף המנדט הבריטי, תקופה של צנע, אין עבודה, המדינה מחלקת תלושי אוכל למשפחות לקניית מזון, בעיקר מצרכים בסיסיים כמו: שמן, קמח, סוכר וכו'.

למדנו בבית ספר "לבנות" שהיה בית ספר יסודי. אחרי שעות הלימודים היינו משחקים בגינה שסביב ביתנו, בשעות הפנאי הלכנו לספריה ושם שיחקנו וקראנו ספרים. הייתה תקופה שאפילו לא היה חשמל בבית. דוד בן גוריון, שהיה ראש הממשלה הראשון, עודד את הילודה על מנת להגדיל את מספר האוכלוסייה במדינה, ועל כן כל משפחה שהיו בה עשרה ילדים קיבלה מלגה של 100 לירות ובכסף הזה השתמשנו על מנת להתחבר לרשת החשמל, וקנינו מקרר לביתנו.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הרבה ניצולים עלו ארצה וישר נכנסו למערכת ההגנה על המדינה (שהוכרזה בשנת 1948), בלי להספיק להיקלט או להתאקלם כלל. זאת משום שעם ההכרזה על המדינה מיד פרצה מלחמת העצמאות, וכל צבאות ערב נלחמו נגדנו.

מעבר אל הקיבוץ

בשנת 1955 אמא נפטרה מסרטן כשהייתי בת 12. אני ואחותי הצעירה ממני, העשירית במספר, עברנו לגור בקיבוץ חולתה שהיה על גבול סוריה. שם למדתי והתחנכתי עד שהתגייסתי לצה"ל בשנת 1962, שירתי בחיל השריון. לאחר שהשתחררתי מצה"ל חזרתי לקיבוץ, ושם עבדתי שנה בחדר האוכל. בשנת 1965 נישאתי לאבנר שהיה בן כיתתי, ושנינו היינו בגיל 23 .בקיבוץ היה נהוג להתחתן כמה זוגות ביחד. הייתה שרשרת חוליות, שכל זוג שהתחתן נוספו שמו ותאריך החתונה לשרשרת, וכך התארכה השרשרת.

נולדו לנו שלוש בנות: אילת, אסנת וסמדר. חיינו בקיבוץ חולתה שהיה על הגבול הסורי בעמק החולה, שם הסורים הציקו ומידי פעם ירו לעברנו פגזים וכל הישוב ירד למקלטים. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וצה"ל כבש את הרמה הסורית וניצח במלחמה גם בצפון וגם בדרום. אני חזרתי עם אסנת כשהייתה תינוקת בת חודשיים מבית החולים בצפת ישר למקלט.

הניצחון של צה"ל במלחמת ששת הימים גרם לכל העם לחגוג את הניצחון, אנשים נסעו לטייל בחרמון ובסיני והייתה אווירה של התעלות. חשבנו שאחרי הניצחון יבוא השלום, אך המציאות הכתה על פנינו ובשנת 1973 בפרוץ מלחמת הכיפורים הותקפנו לפתע גם מדרום וגם מצפון, המצרים והסורים התקיפו אותנו בו זמנית. מאחר והמלחמה פרצה ביום כיפור (שהוא יום קדוש ליהודים), היה נוח לגייס את אנשי המילואים מאחר וכולם היו בבתי הכנסת. החיילים המגויסים רצו לתופת כמו אל ים על מנת לעצור את זרימת הטנקים שהגיעו כמעט לטבריה. סבא שלנו היה מרכז ענף הכותנה בקיבוץ, וביום שבאו להזעיק אותו למלחמה היה באמצע קטיף הכותנה.

אבנר נלחם בחטיבה 179, חטיבת מילואים, חטיבה שנלחמה בקרבות הבלימה ברמה הסורית, וקיפח את חייו כשעלה לתצפית על הכוחות הסורים ושם ב"חושניה" קיבל הטנק שלו פגיעה ישירה ונהרג במקום ב- 6 לאוקטובר 1973. אבנר קבור בקיבוץ חולתה שבגליל העליון. בקיבוץ הוקמה פינת זיכרון לזכרו בשדות הכותנה. לאחר נפילתו עזבנו את הקיבוץ ועברנו להתגורר במרכז.

הזוית האישית

סבתא ברכה: אני חושבת שזה עבודה מאוד חשובה לדורות הבאים, מאוד התרגשתי להעביר את סיפור חיי לנכדתי. אין מה להשוות את דור המייסדים שהקים את המדינה. היום הצרכים השתנו. אני מקווה שהצלחתי באיזה דרך להעביר את המצוקות שדור המייסדים חווה עם הקמת המדינה.

נכדה נעמה: לי היה תהליך מאוד כיף ומעניין, הסתכלתי קצת על החיים של אנשים בדרך אחרת. למדתי המון על העבר שלי, וזה חשוב. אני חושבת שזה פרויקט מאוד חשוב שמלמד את הדור הצעיר איך אנחנו נולדנו. אני לוקחת השראה מסבתא שלי, היו לה חיים מאוד קשיים והיא עדיין כאן כיום! אני למדתי למדתי להתגאות בסבתא שלי.