מאגר סיפורי מורשת

שמי נירה בן חור. נולדתי  עם קום המדינה, בשנת 1948 בתל אביב. כיום אני גרה בנתניה ברמת פולג, אמא לארבעה בנים ושישה נכדים.

במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בחרתי לספר לנכדתי ליבי את סיפור האהבה שלי עם סבא צביקה. בערב הארבעה ביוני 1967, היינו חיילות ביחידת בקרה של חיל האויר במצפה רמון. היינו שרועות במיטותינו בנות חדר מס' 14 ושוחחנו ממיטה למיטה כשפנינו לתקרה…

להזכירכם, הייתה זאת תקופת טרום טלוויזיה, לא היו מחשבים וטלפונים אישיים, בקושי היה טלפון חוגה אחד בשכונה. מה שכן היה, היה לנו טרנזיסטור!

הסבר לנכדתי ליבי ולבני דורה: הטרנזיסטור – מכשיר רדיו – היה מין קופסא שמפיקה קולות שעינגו אותנו בשירים עבריים בפאר הטכנולוגיה. בעוד אנחנו מפטפטות, לפתע הרעימו הרמקולים לכינוס חרום בחדר האוכל, חיילים פרצו מכל החדרים אל עבר חדר האוכל.

בחדר האוכל כבר עמד מפקד הבסיס, אל"מ מנחם זהבי ולידו קצינים רמי דרג. זהבי פתח בלי הכנות מיוחדות: "אנחנו  יוצאים למלחמה", הוא אמר. אני זוכרת שהוכינו בתדהמה…אני זוכרת את אחת השאלות שנזרקה לאוויר: "האם תותחי הנ.מ. שעל הגג שלנו יגנו עלינו מפני מטוסי האויב ?"  זהבי צחק: "לא! אנחנו נדאג שהם לא יגיעו לכאן".

חזרנו לחדר, חיברנו את כל המיטות והתחבקנו, בטרנזיסטור התנגן שיר חדש של נעמי שמר: "ירושלים של זהב" מפי זמרת לא מוכרת: שולי נתן. עד היום כשאני שומעת את השיר הזה, פועם בי איזה וריד בלב בחוזקה. למחרת, 5.6.1967 בבוקר פרצה המלחמה. שישה ימים בלבד היא ארכה, אך היו אלה ימים טרופים של חרדה דאגה ועבודה מורכבת סביב השעון..

באחת המשמרות כשטלפרינטרים טרטרו מכל עבר מידע, ודפים ארוכים השתלשלו מהם, התחלתי לקרוא בחומר והמשכתי בלהט ואז קלטתי שאלו דפי היסטוריה נדירים שמונחים בידיי, החלטתי לשמור לי כמה עותקים מיוחדים למזכרת לדורות הבאים.

לידי ישב חייל חדש כחול עיניים בשם צביקה, שהגיע כמה ימים קודם לכן מקורס טייס, הוא ראה שאני מתעניינת בחומרים האטרקטיביים שעניינו גם אותו ועזר לי ללקט אותם.

אחד מן המסמכים שסבתא נירה אספה

בסיום המלחמה פרקנו עול וחזרנו לעליצות הנעורים בבסיס. נערכו קרבות מים, חברותיי לחדר ואני שהינו ביתרון של גובה כי גרנו בקומה העליונה. שפכנו דליים על הקומות הנמוכות וגם תפוזים אני זוכרת שהתעופפו מכל עבר. אחד החיילים שחטף דלי מים על ראשו, החל לרוץ במעלה המדרגות לעברנו וכשהגיע ונעצר מולנו, ראיתי את החייל כחול העיניים…

ידעתי באותו רגע שעם העיניים האלה אני עומדת לקשור את גורלי.

סבא צביקה (החייל עם העיניים הכחולות) במהלך שרותו הצבאי.

עד סוף השירות של שנינו היינו מהלכים יד ביד על שפת המכתש הגדול מאוהבים עד לשד עצמותינו ובתום השירות התחתנו. הספקנו להביא לעולם באהבה גדולה את אבא שלך, ליבי: את גילי. מיד באותה שנה הבאנו לעולם גם את רני.

צביקה גויס כמילואימניק במלחמה שאחריה: "מלחמת יום כיפור", שהה עם הצולחים הראשונים באוגדה של אריק שרון ביחידת חר"פ, היה כחצי שנה בעבר המערבי של תעלת סואץ ובשובו נהרג בתאונה, ביום הולדתי ה-26, גילי היה בן שנתיים ורני בן שנה.

עבורך ליבי נכדתי האהובה כל כך, סיפור של אהבה ומלחמה ורצף חיי הכרוך עם הארץ הנפלאה שלנו.

העצב נשזר בחיים כמו פנינים על תחרה, אבל החיים עצמם שופעים אושר שמחה ואהבה וככל שתאפשרי אותם לעצמך כך יינתן לך.

אוהבת אותך מאד, סבתא נירה בן חור.

הזוית האישית

סיפורה של סבתא נירה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית החינוך חוב"ב בבני ציון, בסיוע המורות נירה צ'רקוב וניבה שניאור