מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי. הייתי חייל בצה"ל, בחיל-האויר. טכנאי מטוסים בטייסת קרבית. נשלחנו לשבוע נופש ב"בית גולדמינץ" שבחוף, ליד נתניה.

ביום האחרון לנופש, חבר שלי ואני החלטנו לנסוע לטייל קצת ברכב שלי. חשוב לספר – באותה עת, בשנות ה- 60, למעט מאד חיילים היה רכב (למעט מאד אזרחים היה רכב). מדוע היה לי רכב? מכיוון שכשהייתי בן 12 אבי נשלח על ידי הסוכנות היהודית לנהל את בית הספר היהודי במקסיקו סיטי מאחר והייתי ילד נסעתי עם הורי. כשחזרתי לשרת בצה"ל הייתי תושב חוזר הזכאי לרכוש רכב הפטור ממיסים וכמובן שכך עשיתי.

בעודנו יוצאים מבית גולדמינץ, שלוש חיילות שגם הן נופשות במקום מרימות יד לטרמפ, ומבקשות שנקח אותן. כמובן, איך לא, עצרנו. החיילות נראו טוב, גם הן התכוונו לטייל באזור. שמחנו לצרף אותן אלינו. שלושתן נכנסו למושב האחורי, ואני כמובן כיוונתי את הראי כדי לראותן היטב. במיוחד האמצעית – היו לה עיניים מאד מיוחדות. שוחחנו על הא ועל דא, והחלטנו לנסוע לנהריה. לנהריה!!! "קצת" לטייל!!! (זו היתה נסיעה ארוכה יחסית).

היה טיול ארוך, נחמד, בילינו יפה, אכלנו עוגה בקפה "פינגוין" בנהריה, בגילי כיום אני כבר לא זוכר אם ביקרנו גם בעכו (כנראה שכן), ולקראת הערב חזרנו לבית גולדמינץ. כל הדרך – הלוך ובמיוחד חזור – הייתי מרותק לעיניים של החיילת שישבה במושב האמצעי. הן היו מדהימות.

היא הייתה כולה יפה, אבל העיניים! למחרת הסתיים הנופש. הלכנו כל אחד לדרכו. כמובן שברוב תבונתי לא לקחתי את פרטיה (טלפון, כתובת, וכד) של "חיילת העיניים". כמה ימים חיילת העיניים לא יצאה לי מהראש. אחד מהחברים בטייסת הכיר חיילת אחרת מהיחידה שלה, יחידת בקרה בחיל-האויר, ובניגוד לי, שמר אתה על קשר. ביקשתי ממנו לבקש מהחברה שלו לבקש מחיילת העיניים להעביר לי את הטלפון שלה.

חיילת העיניים התקשרה אלי, התידדנו התחברנו והפכנו לזוג.

ערב מלחמת ששת הימים, בהפתעה מוחלטת, הגיעו לבקר אותי בטייסת אחי עם חיילת העיניים ועם צינצנת ענקית של תות שדה בשמנת. כמובן שהצוות שלי נהנה מאוד מהתות שדה בשמנת. לפנות בוקר חיל האויר חיסל את חילות האויר של מצרים, ירדן וסוריה תוך שלוש שעות. לדעתי בזכות התות שדה.

כיום אנחנו נשואים כ- 50 שנים ולנו שתי בנות וארבעה נכדים.

הזוית האישית

עדי: נהנינו מאד לכתוב יחד את הסיפור ולמרות שכבר שמעתי את הסיפור זה היה כיף לכתוב אותו עם סבא.