מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בבית היולדות בחדרה ובשנתיים הראשונות לחיי גרנו אבי, אמי ואני, בקריית טבעון משום שאבי שירת בחיל האוויר בבסיס "רמת דוד". בגיל שנתיים חזרנו לנתניה ועברנו ל"שיכון ותיקים", שם קנו הורי בית קטן.

כמה חודשים לאחר מכן נולדה אחותי ענת, ושלוש שנים לאחר מכן אירית.

 

כשהייתי בכיתה ג' , באביב, החלו דיבורים על מלחמה בפתח.מאחר שאבי היה קצין בחיל האוויר ונעדר הרבה מהבית, היה עלי- ילדה בת 8, לסייע לאמי בהכנות : לא היו מקלטים בבתים וכול אמצעי הגנה אחרים , לכן חפרנו בחצר שוחה- בור בצורת האות ר' בעומק של כמטר, האדמה הייתה יבשה- זה היה חודש מאי ולא היו גשמים בעונה זו, והמלאכה הייתה מייגעת. במקביל, קנתה אמי מהמכולת קופסת מתכת מרובעת ונמוכה בה היו נוהגים להחזיק ופלים, שנמכרו שאינם דורשים קירור.

בכל יום החליפה מים במכל גדול, על כל מקרה….באחד הימים, כשישבנו בכיתה ולמדנו על כלי תחבורה, הייתי עסוקה בצביעת מפרשי הסירה שציירתי בסגול, והכל היה שקט ורגוע…. עד שצליל של אזעקה פילח את האוויר!

מיהרנו לרדת למקלטים-שהיו מאובקים וצפופים, עד שנשמעה צפירת ההרגעה.באותו יום, שהגיעו ההורים לקחת את ענת אחותי ואותי, נשמעה בשנית אזעקה.

רצנו מהר לשוחה הקרובה שהייתה צמודה לצרכניה, אמי השכיבה אותנו על החול וכיסתה בגופה עלינו.

בכל ערב עברו אנשי הג"א (הגנה אזרחית ) וקראו לאנשים לכבות את האורות, בכדי שמטוסי האוייב לא ידעו היכן נמצאים ריכוזי אוכלוסייה. למחרת, בשבע בבוקר, נשמעה שוב צפירה.

בדרכנו לשוחה בחצר ביתנו קראה לאמי שכנתנו ואמרה לה להסתכל למטע , שם נערך קרב בין מטוס ישראלי למטוס עיראקי. כמובן שאמי מיהרה להכניסנו לשוחה ולחכות לצפירת הארגעה. כמה ימים לאחר מכן  בשעת אחר צהרים , ראיתי את אמי יושבת ליד מכשיר הרדיו שבבית, ובוכה.שאלתי אותה: "מה קרה אמא?" והיא ענתה לי הכותל שוחרר… והיא הייתה כול כך מאושרת!

נתניה , העיר בה אמי נולדה, הצברית הראשונה במשפחה.

 

למדתי בביה"ס היסודי "אלומות" בשיכון ותיקים, וגדלתי בבית בוא אמי חייה עד היום. המחנכת שלי מכיתה א' הייתה יהודית אייל. אני זוכרת בבירור את היום הראשון של הלימודים יהודית לבשה שמלה משובצת תכלת- לבן והגענו נרגשים לכיתה, שהייתה במתחם רחוק מבית הספר- שתי כיתות א' מקבילות שהיו צמודות זו לזו.

בכיתה ב' עברנו ללמוד בביה"ס, המחנכת שלי הייתה תרצה פולונסקי אהבתי אותה מאוד וכיבדתי אותה.

אז, נהוג היה לכבד את המורים, לפנות אליהם בנימוס בשם: "המורה" או"מורתי", ולעמוד בכול תחילת שיעור, מאחר שלא היו מכונות צילום ואמצעים טכנולוגים כמו היום, המורה נהגה לכתוב על הלוח ואנו הינו מעתיקים למחברת.

כתבתי מאוד מהר וכתב ידי היה ברור, לכן תרצה נהגה לתת לי את הדף אותו הכינה לשיעור, עמדתי על הכיסא שלה והעתקתי ללוח את הדברים. אחר כך התיישבתי והעתקתי למחברתי את הדברים.

אני זוכרת, יום אחד בכיתה ב', שהמורה תרצה ביקשה ממני להשאיר את הילקוט ותיק האוכל בארון הנעול בכיתה. לא הבנתי מדוע אבל לא היה נהוג לשאול שאלות בתקופה זו…מתברר, שבאותו ערב התקיימה אסיפת הורים, ותרצה רצתה להראות להורים כיצד נראה ילקוט מסודר ותיק אוכל עם מפית נקייה ומקופלת…

 

לאחר שאמי חזרה עם הילקוט וסיפרה לי מה קרה בערב זה הבנתי מדוע ביקשה ממני את הבקשה, שבאותו רגע נראתה לי מוזרה.כשהייתי בכיתה ז' נערך בבית הספר יום התלמיד.נבחרתי ללמד בכיתה ב'… הכיתה, שבא תרצה לימדה. כשראתה אותי, חייכה ואמרה":יש לך חזות של מורה!" קיבלתי באותו רגע מחמאה שהייתה לי חשובה ביותר ומאז כיוונתי את מהלכי בחיים כדי להגשים משאלה זו.

כשבתי הבכורה נועה הייתה בת 3, התחלתי ללמוד ב"סמינר הקיבוצים", והייתי האמא היחידה בכיתה.כל שאר הסטודנטיות היו צעירות, אחרי צבא ואני בת 23 ואם לילדה בת 3.

בשנת 1997 עברנו לחדרה, ובאותו שנה פנו אליי מבית הספר כדי שאמלא את מקומה של מורה שנפלה למשכב לתקופה ארוכה. עבדתי חודשיים, ונהניתי מהאווירה במקום ומהצוות, שקיבל אותי כל כך יפה. שנתיים אחרי זה, חזרתי ללמד בבית הספר. לא הייתה מאושרת ממני! לימים, אותה מורה פרשה מההוראה, ואני מילאתי את מקומה כרכזת היסטוריה לאחר מכן קיבלתי תפקיד נוסף ריכוז מקצוע אזרחות.זכורים לי במיוחד הטקסים שנערכו בבית הספר, אותם הכינו כמה מורים ביחד, אני בדרך כלל הייתי ממונה על הקריינות. בתחילה, התלמידים לא הבינו מה היו הבקשות/הדרישות שלי מהם.אך לאחר שקיבלנו מחמאות מהצופים הבינו למה התכוונתי.

 

רכזת השכבה הראשונה שלי הייתה רחל סבח. נהניתי כל כך לעבוד איתה!

כיום היא מנהלת בית הספר.

 

תשע"ו, 2016