מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1928 באיזמיר, שבתורכיה. הייתי הבת הכי קטנה.

 

היינו שבעה אחים ואני, אבי נולד בשנת 1876 ואימי נולדה  בשנת 1884. הורי אבי היו עשירים בגלל עסקי היין היה להם יקב. בנוסף לעסקים הוא למד רבנות. עם הזמן שעבר הורי אבי ואימי נפטרו. בשנות המלחמה מלחמת העולם הראשונה בין השנים 1914‏- 1918 רבים גויסו למלחמה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה את אבי לא קיבלו לצבא התורכי מפני שמי שהיה רב וחזן היה נחשב ל"פסול" ולא נלקח למלחמה.

 

הנשיא התורכי, אטאטורק, יצא נגד הסולטנים והוא החליף את מדנית תורכיה ממדינה ישנה למדינה מודרנית. אחרי שנולדתי היה רוגע במדינה. הייתה קידמה רבה. אחי גדלו ונהיו בחורים צעירים וכל כסף שהרוויחו היה הולך לבית. "היה לי טוב" היא אומרת "לא סבלתי לעולם מחוסר מזון או משהו בסגנון". היא צוחקת… "היה מאוד שמח, פינקו אותי מכל הכיוונים בגלל שהייתי הכי קטנה. אני שרה ורון שגדלתי בבית עליז ושמח כל הזמן הייתה שמחה עד היום"

"בשנת 1940 הייתי בת 12 שהתחילו הנאצים בכיבושם והשמדת היהודים. התורכים לא הצטרפו לברית עם היטלר. אטאטורק  לא הסכים לקחת חלק בהשמדת היהודים. בימי המלחמה, היה לנו חוסר של מזון … מעושר ירדנו לעוני מחפיר". היא אומרת: " למזלנו שלא נלקחנו למחנות ההשמדה. למרות המצב הקשה, שהיינו עם קיבה ריקה הבית תמיד, הבית שלי נשאר שמח ! היות  שאבי היה חזן, הוא כל הזמן שר …"

 

"שמחת החיים מאפיינת אותי, הייתי ילדה ערנית ונשארתי כך עד היום… אני אדם אופטימיסט, תמיד אני יודעת להסתכל על הדברים הרעים כטובים"

 

בשנת 1944 קיבלנו הוראות והנחיות, שכל בני הנוער  הצעירים, יילקחו מארצות אירופה. הם יעלו בעליית נוער לבד, ללא ההורים ויחד עם עוד בני חבורותא. נורא שמחנו וחייכנו להגיע לארץ ישראל.

אני זוכרת, שלקחו אותנו, לבית צעירות מזרחי בירושלים ובדרך היו פרדסים של תפוזים. בית צעירות המזרחי היה פעם מוסד של בנות דתיות, שעלו לבד ללא המשפחות.

 

אני זוכרת, שישבתי בירושלים וכתבתי מכתב לאבי ולאימי. ספרתי להם, שאני נמצאת בירושלים וכבר ביקרתי בכותל המערבי מה שאצלנו  בבית ההורים היה חלום!! הורי החזירו לי תשובה ואמרו שזו זכות גדולה ושמחו מאוד בשמחתי."

תשמעי היא אומרת " התנהגו אלינו כל כך יפה. בנוסף כי אני גם כן הייתי ילדה מאוד מחונכת וממושמעת. אחרי שנתיים הייתה לי הזכות להכיר אישה אחת, היא הייתה גדולה והיא תמכה מאוד בילדי חוץ של עליית הנוער , שמה היה הנרייטה סאלד.

הנרִיֶיטה סֹאלְד "הנרִיֶיטה סֹאלְד, 21 בדצמבר 1860 – 13 בפברואר 1945) הייתה מחנכת, עובדת סוציאלית, סופרת ופעילה ציונית, התגוררה בארצות הברית ולאחר מכן בארץ ישראל. הייתה ממייסדות ארגון הנשים הציוניות "הדסה" ועמדה בראש ארגון "עליית הנוער"."

 

"כשהייתי בפנימייה נידבו אותנו לפעילות, סוג של צבא שנלחם כנגד האנגלים.  הכל היה בסתר. היה טקס שבועה, שמו לנו את התנ"ך על השולחן, בחדר שחור כדי שלא יראו וישמעו אותנו בסגנון של ארגון ניל"י. היינו יוצאות שתי בנות יחד, להדביק  מודעות ודברי הסתה נגד האנגלים.

 

כשנגמרה התקופה הזאת, הלכנו ללמוד מטווח ירי, גם זה נעשה בסתר. נשלחתי לקיבוץ מטעם הפנימייה ואחרי שנה ושבעה חודשיים עזבנו את הקיבוץ. התחלקנו לקבוצות קטנות, כל קבוצה נשלחה ליישוב אחר להקים התיישבויות בארץ. הלכנו להקים קיבוץ, ק בוצת צעירים לבדם מקימים קיבוץ. אחרי חמש שנים הגיעו הורי לארץ ובאותה התקופה, הקיבוץ שלנו התפרק מחוסר ידע ניהולי".

"את בעלי הכרתי בקיבוץ. הייתה לי מנדולינה שהתקלקלה הלכתי אליו ושאלתי עם הוא יכול לתקן אותה והוא תיקן אותה החזיר לי אותה יפה ומצוחצחת. הוא  עלה ממרוקו קראו לו שמואל סררו … אני הייתי בת 19 והוא בן 23 ..הוא מאוד חסר לי היום הוא היה חלק גדול בחיים שלי, אני אהבתי אותו מאוד.

 

כעבור כמה שנים התחתנו, נולדו לי חמישה ילדים: הבת הראשונה רוחמה מורה לעברית. הבת השנייה רבקה מורה לביולוגיה. הבת השלישית זיווה ז"ל מורה מרצה במכללת פרס ברחובות. היא הייתה מאוד מוכשרת היא קיבלה הרבה שבחים, לצערנו בגיל 49 נפטרה ממחלת הסרטן. "אני ממשיכה את החיים. שמוליק שלי נפטר לפני כשמונה שנים. הבן הרביעי יוסף סער עובד בהייטק. הבנים והבנות שלי יצאו כולם כמו אבא שלהם. הבן החמישי אליהו סער, עובד בתעשייה האווירית.

 

החלפנו את שם המשפחה שלנו מסררו לסער כדי שיהיה לנו שם עברי.