מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חייו של סבי דוד ברהום

סבא דוד ואני ונכדתו מאיה עוזיאל
סבא לפני הפציעה על אופנוע
הקשיים, העליה, הפציעה והשיקום בחייו של סבי

שלום, אני דוד ברהום בן 81 מהוד השרון ואני רוצה לחלוק עמכם את סיפור חיי – מבגדד לישראל. נולדתי בבגדד בשנת 1951, אבי נפטר כשהייתי בן שנתיים ואמי הייתה בהריון עם אחי הצעיר אפרים.

העלייה לארץ

הגענו לארץ שקמה – מדינת ישראל. הגענו מבגדד, עיראק, מדינה ערבית. בעיראק היו פרעות ליהודים. בשנת 1941 היה פרהוד (שם של הפרעות שנערכו בבגדד) וברגע שקמה מדינת ישראל, כל יהודי רצה לעלות לארץ. ולכן עלינו לארץ, עם כל המשפחה. עלינו לארץ בטיסה. הטיסה הייתה קודם כל לקפריסין, כי לא הייתה אפשרות לטוס לארץ ישראל ישירות. לא היו יחסים בין עיראק לישראל. נחתנו בקפריסין ובקפריסין אחרי שקיבלנו כיבוד, הטיסו אותנו לישראל, הגענו לשדה התעופה לוד, זה היה בתאריך 7.1.1951 .

אני זוכר בתור ילד שמאוד התרגשתי, מאוד שמחתי, ובדיוק היה יום גשום: יום יפה, גשם דק, כל השדה היה שטוף. כשירדנו מהמטוס קיבלו אותנו מהסוכנות היהודית, קיבלו אותנו מאוד יפה, אז ריססו אותנו ב DDT (חומר להדברת מזיקים) ולאחר שעשו רישום והנפיקו לנו תעודת עולה, חיכינו ומשם העמיסו אותנו על משאית לחיפה, "שער עליה"- ישוב לקליטת עולים חדשים.

הכרזת המדינה

קודם כל, בעת הכרזת המדינה היינו בעיראק, אז אנחנו לא ידענו על הכרזת המדינה. לא הייתה טלוויזיה אז לא ראינו, היה רק רדיו ולא הייתה אפשרות לשמוע רדיו מישראל כי זו הייתה מדינה שהיא אויבת לעיראק… אבל ידענו שקמה המדינה. וברגע שידענו שקמה המדינה, כל היהודים שהיו בעיראק בבגדד, רצו לעלות. כמובן שהיו גם שליחים מארץ ישראל שדאגו לעליה שתקרה בצורה מסודרת.

הילדות בבגדד ובארץ- הקשיים ומציאת הדרך לפתור אותם

למדתי בבית ספר דתי, בית מדרש קראו לזה. ואחרי שסיימתי בגיל 8, 9 עברתי לבית ספר יסודי. כמובן למדנו את כל המקצועות: למדנו תורה, למדנו חשבון, למדנו הנדסה, למדנו אנגלית… למדנו את כל המקצועות. כשעלינו לארץ, הייתי כבר בן 12 וחצי. כשעלינו פה לארץ והגענו למעברה במגדיאל, המשכנו פה את הלימודים בארץ. (פרט בונוס שלא סיפרתי- הייתי תלמיד מצטיין והקפיצו אותי שתי כיתות).

הארץ הייתה בחיתוליה, שנת 1951. מבחינת מזון היה בהקצבה, למשל בשר לא היה, רק פעם בחודש חילקו בשר. היו דגים, היו תפוחי אדמה, היה לחם ובמקום ביצים הייתה אבקת ביצים.  ובכל זאת המדינה הצליחה להתאושש, להתקיים, ואחרי חמש שנים שגרנו באוהלים, עברנו לשיכוני קבע.

מלחמת העולם השניה

נולדתי שנה לפני תחילת המלחמה. כשהייתי בן חמש-שש, כבר ידעתי שהייתה מלחמה. וגם ידעתי שהמלחמה גם הסתיימה. אבל לא ידענו, לא ידענו על ההשמדה של יהודי אירופה. היה מצב שגם בעיראק הנאצים יכלו להגיע והיה ניסיון הפיכה וכיבוש בעיראק, אבל זה דוכא מהר מאוד על ידי הבריטים ועל ידי שליחים של האצל. אחד מהם היה דוד רזיאל שנהרג בשדה התעופה של בגדד.

הפציעה – הקשיים והשיקום

היינו בסיור באזור ניצן, שנת 1956.

סבא ממשיך את דבריו לאחר שקטעו אותו: "השנה שהרבה פג'אנונים ( פאדיונים, מחבלים) והרבה מחבלים חדרו לארץ ישראל. זאת הייתה שנה שהיו בה המון פעולות תגמול של צבא ההגנה לישראל נגד המעוזים של הירדנים, של עזה, והיינו בסיור באזור ניצן. באזור ניצן היה הגבול המצרי. כנראה ניתקו לנו את קו הטלפון. יצאנו לבדוק את קווי הטלפון והמודיעין המצרי, אחר כך התברר שכעשרה אנשי מודיעין מצרים הניחו מוקשים על הכביש, וחיברו בתיל שלא ראו אותו. ונסענו לבדוק ועלינו על שלושת המוקשים האלה. היינו שישה חיילים. שני חיילים נהרגו. השאר כולם נפצעו, הציוד שלנו הושמד. כמובן שהפיצוץ נשמע והגיעו חיילים להציל אותנו. אני זוכר שהסיעו אותנו לקציעות (אזור בנגב), זה היה משהו כמו שעה שתיים, אז בזמנו לא היו הליקופטרים… והשכיבו אותי על קומנדקר (כלי צבאי פתוח) על מזרון והסיעו אותנו לסורוקה. בסורוקה לא יכלו לתת לנו את העזרה כמו שצריך אז כי לא היה להם את הרופאים שהיה צריך, אמרו ללכת לתל השומר. הסיעו אותי בקומנדקר פתוח, עם אחות יושבת, כל הזמן דיממתי, ונשברו לי הלסתות התחתונות. גם בעין דיממתי. עד שעה שבע הגענו לתל השומר, בתל השומר קיבלו אותנו, קיבלו אותי וטיפלו בי.

אני זוכר שבמקרה היה שם רופא עיניים מאיטליה שבא לשם, איזה פרופסור, מישהו אמר לי – "תשמע אין ברירה, צריך לעקור עין". אמרתי: "בסדר". אז ניתחו אותי והעבירו אותי למחלקה שמביאים לשם את כל הפצועים החיילים. ולגבי הלסת שהייתה שבורה, חיכו כמה ימים עד שיהיה שינוי כי הייתי פצוע מאוד קשה, הייתי שרוף, מכווץ. אחרי כמה ימים, בדקו אותי גם בלסת, ניתחו אותי בלסת. הייתי קשור חצי שנה בשתי הלסתות התחתונות. השיניים הקידמיות שלי היו שבורות, אז חייתי על נוזלים.

אחרי זה, בתקופה הזאת, חודשיים אחרי שאני נפצעתי, התחילה מלחמת סיני וישראל כבשה את כל סיני כמעט – בשנת חמישים ושבע, אני נפצעתי בתאריך 30.8.1956 . בשנת חמישים ושבע השתחררתי מהצבא והתחיל שיקום. בכוחות גדולים שיקמתי את עצמי, השתקמתי בעזרת משרד הביטחון, ותודה לאל היום אני סבא לתשעה נכדים ונכדות, ארבע בנות נהדות יש לי, והכל טוב.

אני זוכר שבא וביקר אותי אלוף אסף שמחוני שהיה בפיקוד הדרום, וסיפר לי שיום אחרי שנפצענו עשו פשיטה על עזה, והרגו 19 חיילים. בינתיים, הזמן רץ. האנשים – התקדמו. בזמן שאני שכבתי בבית החולים היו עוד פעולות תגמול, אני זוכר שלילה אחד הביאו מהצנחנים את מאיר הר ציון כשהוא נפצע וניתחו אותו בשדה, פתחו לו את הגרון, שמו לו צינור כדי שהוא יכול לנשום והצילו את חיו. הוא היה אחד הגיבורים של ישראל.

הזוית האישית

מאיה הנכדה של דוד: היה לי מאוד כיף לדבר עם סבא ולראיין אותו. למדתי להכיר אותו יותר לעומק וגיליתי דברים שלא ידעתי לפני כן.

מילון

פרהוד
פַרְהוּד (בערבית: الفرهود, בתרגום חופשי: "ביזה", "שוד"; משמעות המושג בפועל: הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. (ויקיפדיה)

הפֶדַאיון
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמי ממשל במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מתחילת שנות ה-50 ועד למלחמת סיני. קרוב לאלף ישראלים נרצחו בפעולות אלה. פעילות הפדאיון יצאה בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית, ולשם כוונו פעולות התגמול של ישראל. (ויקיפדיה)

קומנדקר
רכב צבאי פתוח.

ציטוטים

”מאוד חשוב שכל אחד שנפצע יקח את עצמו בידיים ויתגבר“

הקשר הרב דורי