מאגר סיפורי מורשת

שמי דודי בר ניב, משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, בה סיפרתי את חלק מזיכרונות ילדותי:

זיכרונות ילדות

פעם אחת, אני חושב, שהשאירו אותי לבד בבית ורציתי לראות מה נשמע בחוץ וכנראה פתחתי חלון והשכנים ראו אותי ובאו להוריד אותי מהחלון שאני לא אפול מהקומה השלישית.

היה לי אוטו על גלגלים עם ופדלים ושדוחפים הלוך וחזור עם הרגליים. רכבתי עליו ברחוב כשטיילתי עם אבא ואימא שלי. ברחוב דיזינגוף הסתכלתי על החנויות והייתה חנות שמאוד עניינה אותי כי היה בה גליל עם מים ולידו עמדה חסידה עם מקור וכל פעם טבלה את המקור שלה במים והתיישרה וחוזר חלילה. הייתי יכול להסתכל על זה המון זמן.

עוד משהו שאני זוכר, פעם ביקשתי מההורים לישון במרפסת שהייתי גדול יותר והם הסכימו. הרגשתי מאוד גדול, שאני ישן במרפסת בקיץ. באותה תקופה גרתי עם ההורים לבד ואחי שהיה גדול ממני ב-18 שנה שירת אז בפלמ"ח או למד באוניברסיטה בירושלים.

דבר נוסף שאני זוכר מהדירה – פעם אחת עשו ילדי הבניין, גינה במתחת למרפסת שלי והילדים לא רצו לשתף אותי, אז השקיתי את הצמחים מקומה שלישית ואני לא אשם שהיו שם באותו זמן ילדים שגם אותם השקיתי.

אחרי זה בנינו את הבית בצפון ת"א ליד רחובות יהודה המכבי וברנדייס. ההורים שלי קנו שם מגרש הרבה זמן לפני שהחלו לבנות את הבית. בזמנו היה צריך רישיון לקנות חומרי בנין והיום יש לי עותק של הרישיון שנתנו בעבר לאבי. בעיקר אני זוכר שאני ואחי היינו צריכים להשקות את הגג, כיוון שכאשר יוצקים בטון צריך להרטיב שיהיה חזק והוא מתחזק בייבוש.

לקחנו אוטובוס שלא הגיע עד הבית והיינו צריכים ללכת ברגל. הייתי אז בערך בן שלוש או ארבע, והייתי צריך לטפס על הגג שם היה צינור מים. לא היה מעקה לגג אז אח שלי אמר לי לשכב ואם אני רוצה להסתכל למטה אני צריך לזחול על הבטון עד הקצה. הוא הלך לפתוח את צינור המים ואמר לי להסתכל שלא תצא צפרדע. אני הסתכלתי ובמקום צפרדע יצא לי שפריץ של מים לעין. לא אז היו הרבה בתים מסביב, ואני זוכר שלא רחוק מהבית היו הרבה פרדסים והרבה חולות.

כשעברנו לשם הלכתי לגן ילדים עירוני, עד היום הגן נמצא באותו מקום. לגננת שלי קראו חנה. היה לי די כיף בגן. הייתי עם כל מיני ילדים ועם חלק מהם אפילו נפגשתי לא מזמן.

בכיתה א' הלכתי לבי"ס יסודי בשם "יהודה מכבי" והוא נסגר ונפתח מחדש. הוא נמצא קרוב לבית בו גרנו. ולמדתי שם עד כיתה ח'. למורה בכיתה א' קראו יעל ולאחר מכן הייתה לי מורה בשם רוחמה זמל ועוד כמה מורים. המורה לחשבון היה שאול חפר, שהיה גם בן דוד של אימא שלי ולא עשה לי הנחות בלימודים. למנהל קראו הושע סולץ ומי שהיה תלמיד "מצטיין" הלך אליו והוא רשם לו נקודה ביומן שלו. הבדיחה הייתה של"מצטיינים" (המפריעים) מרוב נקודות היה להם קו שחור. לא היו מספיק כיתות והיו הרבה תלמידים אז חילקו אותנו לשתי משמרות: הייתה משמרת שלמדה מ-8:00-12:00 והשנייה מ-12:00-16:00. אני, למזלי, למדתי במשמרת ראשונה. אני זוכר שחילקו לנו את הספרים, המחברות והעפרונות. לא היו הרבה מחברות אז כל אחד קיבל חצי מחברת, המורה גזרה באמצע את המחברות. למורה היה בכיתה ארון ציוד בו שמרו את המחברות העפרונות והמחקים.

לא היה לאנשים הרבה כסף לקנות, זו הייתה תקופת צנע. המדינה הייתה צעירה, היא קמה בשנת 1948 שנה לאחר שנולדתי, ולא היו הרבה מצרכים וכסף זו הייתה תקופת צנע, כלומר שחיים בצמצום באופן צנוע. לדוגמא: נתנו למשפחה תלושים בהתאם למספר הנפשות ואם רצית לקנות במכולת ביצים היה תלוש למשל של 4 ביצים לשבוע. ככה היה עם מצרכים בסיסיים. לחם פירות וירקות היה יותר.

בתור ילד היו לי חיים טובים. לכל הילדים לא היה הרבה בבית והיינו משחקים המון בחוץ, בכל מיני משחקי רחוב. לדוגמא: היינו צריכים ללכת ברגל כי האוטובוס לא הגיע עד הבית ובדרך היו בניינים בבניה. את חומרי הבניה שמו ליד הבניין וחלק מהחומרים היה ערימות גדולות של חול, של זיפזיף. זיפזיף זה חול שהביאו מקרבת שפת הים או ממקומות אחרים, מערבבים אותו עם מלט וזה משמש חומר בניה. היינו מטפסים לקומה ראשונה, והאמיצים מביננו לקומה השנייה והיינו קופצים לערימות הזיפזיף האלה. היינו גם משחקים במכוניות, כלומר היינו לוקחים חתיכות עץ ואז היינו מסיעים אותם על הערימות ומתנגשים זה בזה. זה היה כיף.

לא היה טלפון אז היינו דופקים בדלת של החבר או קוראים מלמטה ככה היינו נפגשים, בלי טלפון ובלי הודעות. בקושי היו טלפונים רגילים. היינו הולכים לחורשה, ליד הירקון, שם היו הרבה עצים. כל הבניינים שכיום בנויים מול הירקון לא היו קיימים והיה שטח עצום ושם שיחקנו. בל"ג בעומר תלמידי בתי הספר מהסביבה היו עושים שם מדורות ענק. היה כיף לראות את המדורות. בשבועות התקיימו שם טקסים של הבאת ביכורים, אהבתי ללכת עם החברים שלי ולראות את הטקסים. אחד מהם עבד איתי כשגדלנו ועד היום אנחנו נפגשים. הוא היה שכן שגר בבית צמוד אלי.

אופניים היו למעט מאוד ילדים. האופניים הראשונות שלי היו מאחי שהתגורר באוסטרליה וקנה לי מתנה לגיל 13, לבר מצווה. את האופניים שלחו מאוסטרליה לארץ באנייה. הם היו אופניים טובות והשווצתי בהם, ומאוד שמחתי איתם. אלו היו אופני ראלי עם שלושה הילוכים. היום זה נשמע מוזר אבל אז זה היה לוקסוס. האופניים היו מדגם משוכלל כמו מכונית פרארי של היום.

אני זוכר שהייתי בן שמונה, כיתה ג', היה מבצע סיני – מלחמה נגד המצרים במדבר סיני ואז היה צריך לכבות את האור שלא יפציצו אותנו מהאוויר וגם את הפנסים של המכוניות צבעו בצבע שלא יאירו חזק מדי בשעת נסיעה. אמרו גם לשים על החלונות פסי סלוטייפ לאורך ולרוחב שבמידה וישבר החלון לא יתנפץ לרסיסים. היה גם צריך מקלט אבל לנו בבית לא היה מקלט אז החלטנו ללכת לשכן ששם היה חדר מדרגות יותר מוגן. הייתי יושב שם ומרכיב מטוסים. בזמנו הרכיבו מטוסים מגיליון נייר עם כל מיני חלקים והיה צריך לגזור, לקפל ולהדביק וזה העסיק אותי שעות. אהבתי להרכיב את המטוסים כי זה היה לעבוד עם הידיים.

כשנפגשתי עם חברים היינו משחקים הרבה במשחקי קופסא כמו ריצ'רץ', סולמות ונחשים ועוד.

הייתי תלמיד סביר. לא עשיתי הרבה בעיות. אימא שלי הייתה מורה והיו לה קשרים בבי"ס.

בשנת 1955, נדמה לי כשהייתי בכיתה ב', אבא  שלי נפטר ממחלת הסרטן. אני זוכר שהוא ישב הרבה במרפסת ונהנה מהשמש. אני זוכר ששיחקתי בחוץ עם חברים בכדור והכדור נפל למרפסת, וביקשנו ממנו שיביא את הכדור ואפילו שהיה קשה לו הוא קם להביא את הכדור. אחי טס לאוסטרליה שנה לאחר שאבא שלי נפטר ומאז הוא גר שם.

אחד ממשחקי הכדור נקרא סטנגה או פינות, עומדים מצד אחד של הרחוב וצריך לזרוק את הכדור לקצה המדרכה בצד השני כדי שהכדור יחזור אליך. אתה מכיר את זה? כן.

היינו בונים מין עגלה עם שתי מקלות שאליהם בצד היו מחוברים ארבעה גלגלים. מקדימה היה חיבור עם בורג או מסמר, פלטת עץ הייתה המושב וההגה היה חבל שקשור לצדי המקל הקדמי. היינו נוסעים עם זה במורד הרחוב. בנינו גם טיארה, סוג של עפיפון גדול, עשיתי כאלה הרבה. יכולנו להעיף ליד הבית כי לא היו הרבה בניינים.

בכיתה ה' הלכתי לצופים, ליד הירקון. מאוד נהניתי בצופים היו פעולות, נסענו לטיולים. בדר"כ הפעולות היו בימי שישי בערב ובימי שלישי. אחרי כמה שנים בתיכון הייתי מדריך. הצופים היו פרק יפה בחיים. יצאנו לטיולים רגליים, עשינו גם מסע רגלי מים לים של 4 ימים מים תיכון לכנרת. סחבנו את כל הציוד על הגב (מזון, שק שינה, בגדים וכו'). הצופים היו על שפת הירקון ואחד הדברים שעשינו זה היה רפסודות. איך עושים רפסודה? היו חביות ממתכת, בזמנו זה היה נפוץ יותר כי היו בזה בנזין וסולר. היו סנאדות, מקלות, עצים גדולים של אורן ובצופים למדנו כל מיני קשירות. אז ככה קשרנו חביות עם הסנאדות והיינו משיטים על הירקון. לפעמים השטנו בשעות הבוקר במקום ללכת לבי"ס כשהיה חם נפגשנו החברה מהצופים ושטנו בירקון. כנראה שזה נשאר במשפחה גם אמא ודודה ענת הדריכו בצופים.

למדתי בתיכון חדש, נמצא בדרך חיפה (מול מגדלי U כיום שלא היו קיימים בזמנו). בזמנו התיכון היה מכיתה ט' ועד יב', בי"ס רגיל היה עד כיתה ח'. לתיכון רכבתי באופניים או הלכתי ברגל. נפגשתי עם חברים באמצע הדרך שהגיעו ממקומות שונים בעיר או שנפגשנו ליד בית החייל עם החברים מכיוון ששם הייתה תחנת אוטובוס והלכנו ברגל לבי"ס והיה כיף. בביה"ס לימדו מורים טובים, שהבינו את הילדים והיה להם אכפת מאתנו, ואנחנו כיבדנו אותם. בהפסקות הם אפילו הצטרפו למשחקי כדורגל והיינו עושים עליהם פאולים, אבל בכיתה מורה זה מורה ותלמיד זה תלמיד. יום אחד בבי"ס לימד אותנו מורה לתנ"ך, שהבת שלו למדה בכיתה שלנו, ופתאום באמצע השיעור כשידעה תשובה לשאלה היא קראה "אבא, אבא, אבא" וכולם צחקו.

בזמנו קראו לכיתה ט'-חמישית, י'-שישית, יא'-שביעית, יב'-שמינית. בשנה השנייה חילקו אותנו למגמות: ריאלית – למדו יותר מתמטיקה, מגמה ביולוגית, מגמת מזרחנות בה למדו ערבית. והיתה מגמה ספרותית שבה למדו מקצועות הומניים. בסוף שנת הלימודים לא התחשק לי לעשות בחינות בכתב, אז מה עושים? שמים גבס על היד שאתה כותב. קניתי קילו גבס, תחבושות ועשיתי לי גבס. סיפרתי לאמא שלי שקיבלתי מכה ועשו לי גבס, זה היה נראה מאוד מקצועי. ככה הגעתי לבי"ס נבחנתי בע"פ זה היה קל יותר. בסיום הבחינות הורדתי את הגבס ויצאתי לחופשה.

בחופשים החל מכיתה ח', אני חושב, עבדנו בבניין. למשל יישרנו מסמרים, הוצאנו מסמרים מקרשי בניה, ואת הקרשים סידרנו לפי גדלים. בזמנו חומרי הבניין היו יקרים מאוד. באחד הפעמים עבדתי במלון הילטון שנמצא על הים, ישבנו וחצבנו ליד המעליות. עבדנו בחופשים שיהיה לנו כסף לדברים שרצינו לעשות במהלך השנה כי דמי כיס כמעט ולא היה. זו בגדול הייתה הילדות שלי.

יום אחד אימא שלי ראתה שאני הולך עם תיק אבל היה בו בגד ים, כנראה שגם המנהלת שמה לב שלא הייתי כ"כ בלימודים אז המנהלת הזמינה את אימא שלי ואותי אליה הביתה. זה היה בי"ס יותר חברותי, לא נתנו לאף תלמיד לעזוב את ביה"ס. המנהלת אמרה לי שאשאר בבי"ס ואלמד במגמה ספרותית. היינו חמישה בנים וכל השאר בנות. בחמישית שישית למדנו ערבית ובשנתיים שלאחר מכן למדנו צרפתית. בחמישית מדי פעם נכנסתי לכיתה והמורה לערבית שאל אותי אם אני אורח או תלמיד חדש. תמיד הוא אמר לנו אם לא תלמדו ערבית לא תוכלו להסתדר בחיים. הוא היה מורה טוב. הייתה לנו מורה לצרפתית שמאוד אהבנו ו"שמרנו" שקט כך שכמה פעמים היא עזבה את הכיתה באמצע השיעור. המחזור שלנו, אני חושב ש-95%, סיימו בהצלחה את בחינות הבגרות, כמעט רוב המחזור. תקופת התיכון הייתה תקופה נחמדה. היו לי חברים בתיכון וחברים בצופים. לקראת השביעית והשמינית החלו מסיבות סלוניות. קראו לזה כך מכיוון שהמסיבות היו בבתים בסלון עם פטיפון, וכל מיני תקליטים וריקודים מה שנקרא ריקודים סלוניים, היום קוראים לזה ריקודי שנות השישים. אולם המסיבות האלה לא התאימו לרוח התקופה של הצופים ובחרתי לעזוב אותם. אחרי סיום התיכון ממשיכים מהצופים לגרעין והולכים לקיבוץ או לנח"ל. חלק מחברי המשיכו לגרעין ומרביתם הלכו לצבא.

כזכור בתיכון למדתי במגמה ספרותית ומכיוון שרציתי ללמוד הנדסה הייתי צריך ללמוד שנה אחרי הצבא בקורסים לפיזיקה ומתמטיקה.

בתיכון היה לי חבר בשם יגאל שהלך לפנימייה צבאית ונשארנו חברים גם אחר כך. נפגשנו בעיקר בסופי שבוע.  התגייסתי לצבא וכבשנו את סיני בשנת 1967. יגאל היה כמוני בתותחנים וטס במטוס לתצפת על המצרים בסיני ליד התעלה וחיילים ישראליים הורידו את המטוס בטעות כאשר ירו עליו טיל וחמישה חיילים והוא ביניהם נהרגו. עד היום בכל שנה ביום הזיכרון וביום שהוא נהרג אנחנו הולכים לקבר שלו.

התגייסתי לצבא לאחר התיכון לחיל התותחנים. זה היה מצחיק כי פעם איפה שכיום נמצא גשר הירקון היה נערך מצעד צה"ל. כשהמדינה הייתה צעירה עשו מצעד של הצבא. במצעד נסעו ג'יפים, טנקים, תותחים, צעדו חיילים, וטסו מטוסים . יום אחד הייתי שם וראיתי תותח גדול ואמרתי לעצמי וואי וואי לבסוף גייסו אותי לחיל התותחנים. התגייסתי ב-5 אוגוסט בשנת 1965, לפני יותר מ-54 שנה. בתאריך שהתגייסתי גם אחי, שגדול ממני ב-18 שנה התגייס. גם עמיר, הדוד שלך, היה אמור להתגייס באותו תאריך אלא שדחו לו קצת את הגיוס. בקיצור תאריך משפחתי. עשיתי מסלול צבאי של טירונית , קורס תותחן, קורס מ"כים-מפקדי כיתות, אח"כ קורס קצינים. הקורס היה בשני חלקים: קודם כל השתלמות חיל רגלים של לחימה בשטח ואח"כ השתלמות מקצועית של תותחנים שנמשכה שישה חודשים.

תוך כדי השרות בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שירתי בחצור והיינו צריכים לרדת דרומה. התותחים נעו על שרשראות כמו טנקים. ירדנו דרומה, היינו בנגב במחנה בשטח וחיכינו שבועיים עד שהתחילה המלחמה. ירינו קצת. בחיל התותחנים יורים מרחוק, כמה קילומטרים מהמטרה. היום יורים מרחוק יותר כמה עשרות קילומטרים. לא רואים לאן יורים. אני זוכר שבסיני היינו בחלק מהקרבות ועברנו במקומות שנלחמו בהם זמן קצר קודם לכן ועדיין היו כלים שבערו באש כמו טנקים, משאיות תותחים ועוד. מעלינו עברו מטוסים ולמזלנו הם היו שלנו והחליטו לא לירות עלינו. זה קורה במלחמה שלא תמיד מזהים אותך ואז הכוחות שלנו יורים עליך, למזלנו לנו זה לא קרה. אחרי המלחמה הדרכתי על תותחים. צה"ל לקח שלל תותחים רוסיים מהסורים. הסורים ברחו והשאירו את כלי הנשק, אז לקחנו אותם. היה צריך ללמוד ולהבין איך התותחים הרוסיים פועלים והדרכתי עליהם. בתקופה שלי השרות התארך, בהתחלה היה שנתיים ושמונה חודשים והוסיפו עוד ארבעה חודשים, בסה"כ שירתי שלוש שנים.

אחרי שהשתחררתי מהצבא עשיתי השלמה ללימודים ריאליים. עבדתי בחברת חשמל ברידינג בת"א, איפה שנמצאת הארובה. עבדתי בתור עוזר של מודד ואחה"צ למדתי השלמה, עברתי את הבחינות בהצלחה והתקבלתי ללימודים בחולון במכון הטכנולוגי שהיה שייך לאוניברסיטת תל אביב. סיימתי במחזור הראשון של הנדסת אלקטרוניקה, בעקרון אני מהנדס אלקטרוניקה. בתקופה שלי לא היו כמעט מחשבים. המחשבים שהיו, היו גדולים מאוד.

באותה תקופה הכרתי את סבתא שלך, מירי. התחתנו בשנת 1972 לאחר חמש שנות חברות. בלימודים חלק מהזמן היינו נשואים. בתקופה שלמדתי החלו  הרבה חידושים, לדוגמא, התחילו לייצר מחשבים קטנים יותר. פעם היו מכשירי רדיו גדולים עם מנורות בפנים, מכשיר רדיו ביתי היה גדול יחסית ובשנות השישים בערך התחיל הכול להתפתח. כשהייתי ילד היו רק מכשירי רדיו, המכוניות היו גדולות ולא מהירות. כל הטכנולוגיה התחילה להתפתח.

יום אחד אחי הגיע לביקור מולדת והיה לו רדיו טרנזיסטור חדש שעבד על סוללות ולא התחמם וזה היה חידוש מעניין מאוד. פעם רצית לדעת מה התחדש בתקופה שלי אז היום רדיו זה חלק מהטלפון שלך. איך מארגז גדול הרדיו נכנס לטלפון הנייד. לדוגמא: שלמדנו הנדסה היה מחשבים גדולים ולמדנו שפת תכנות של המחשב כלומר לתת לו פקודות. במפעלים הגדולים היו קלדניות שהקלידו על כרטיסים מקרטון דק עם ריבועים והיית כותב עליהם את הפקודות למשל: "לך אל, או תעשה 5 כפול 5 וכשתסיים תלך לשורה 10 ותיקח את התוצאה ותחלק במה שכתוב", היו כותבים 5 כפול 5 בכרטיס אחד מקרטון דק כאשר היו קלדניות שיודעות להקליד זאת והמכונה הייתה עושה חורים בכרטיס. התכנית למעשה הייתה ערימה של כרטיסים שצריך לשים והמחשב היה קורא אותם וידע לפענח את הכרטיס לפי האור והחושך. היום המתכנת כותב בלוח מקשים למחשב ושולח את זה. בזמנו היינו ממלאים את הכרטיסים באוניברסיטה, אבל מכיוון שלא היו לנו קלדניות היינו צובעים את הכרטיסים עם עפרון ומוסרים אותם למפעיל המחשב כדי שיריץ את התכנית. לפעמים התכנית לא רצה טוב והיו שגיאות והיית צריך לשבת לחשוב מה הייתה השגיאה ולתקנה ולהריץ שוב את ערימת הכרטיסים. בתקופה שלי התחילו רכיבי אלקטרוניקה קטנים הקרויים שבבים (ציפים-צ'יפ, משהו קטן). אז רק התחילו להתפתח מחשבים קטנים שהיו נותנים להם פקודות בשפה פשוטה. היום המחשב שיש לך בנייד הוא פי כמה וכמה מהמחשב שהיה בזמנו באוניברסיטת ת"א ששירת את כולם והיה נחשב למחשב חכם מאוד. המחשב היה חדר יותר גדול מהדירה שלכם. הטכנולוגיה מאוד התקדמה בדור שלי. גם המכוניות נעשו טובות יותר ומהירות יותר. יש מכוניות חשמליות ומכוניות אוטונומיות שלא צריך בהן נהג. בכל תחום חלה התפתחות מאוד גדולה. הדור שלנו צריך היה להתמודד מאד עם הרבה חידושים טכנולוגיים.

בתקופת הלימודים חבר סידר לי עבודה בבי"ס עמל, בי"ס טכנולוגי לאלקטרוניקה. בבי"ס לימדתי דברים פשוטים. כשסיימתי את הלימודים בסוף שנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. מלחמת יום כיפור פרצה באוקטובר 1973 והייתי קרוב לחצי שנה, עד פסח במילואים.

בינואר 1974 נולדו אמא ועמיר. בדיוק שהם נולדו הייתי בחופש מהמילואים. הלכנו לבקר זוג חברים ביום שבת ואז בדרך הביתה סבתא אמרה אוי, אוי , אוי אני צריכה ללדת. נסענו לבי"ח הקריה בת"א, היום הוא לא קיים. במלחמת יום כיפור הייתי בצפון בגדוד תותחים, היינו בסוריה בחורף. במלחמה עצמה לא השתתפתי בצורה פעילה כי כשגייסו אותנו לפני המלחמה אז גילינו כי בתותחים שלנו השתמשו חיילים מהשרות הסדיר ולנו לא היו תותחים ושלחו אותנו למשימות אחרות. בסוף השיגו לנו תותחים נגררים התמקמנו ליד עמק הירדן. לא רחוק מהמקום בו היינו בחופשה עם סבתא, שטיפסתם על העץ הגדול בקיבוץ בית אלפא. אחרי זה קיבלנו מארה"ב תותחים אמריקאים התאמנו עליהם ועלינו איתם לכיוון רמת הגולן וסוריה והיינו שם עד השחרור. לא ירינו אף פגז.

אחרי מלחמת יום כיפור עבדתי בטלרד בתחום של מרכזיות סודיות עבור הצבא. ולאחר מספר שנים חבר הציע לי לעבוד בתדיראן בפתח-תקווה בתור מהנדס אלקטרוניקה בתקשורת. לא עסקתי כ"כ באלקטרוניקה, אלא פיתחתי תכנה למרכזיה אלקטרונית שהייתה ראשונה מסוגה בארץ. בעבר במרכזיות הפרטיות שהיית מתקשר הייתה מרכזנית שמעבירה את השיחה בעזרת פלאגים. אנחנו תכנתו משהו חדשני וקטן שלא צריך חדר גדול, מרכזיה שתולים על הקיר. המרכזייה עבדה על מחשב וטכנולוגיה חדשה. אני כתבתי תכנה לסוג אחד של מרכזיה. היו כמה סוגים של מרכזיות. אולי אפילו חלק מהמרכזיות עובדות עד היום. ככה עברו כמה שנים טובות, הפסקתי לכתוב תכנה ועסקתי בתחומים אחרים בעבודה בתדיראן.

גרנו ביד אליהו, שכונה בת"א. בשנת 1984 טסנו לשליחות מטעם העבודה בארה"ב. שנתיים וחצי גרנו בארה"ב. עמיר ואימא למדו שם. שנה ראשונה אימא למדה בבי"ס מסוים ובשנה השנייה עברה לבי"ס ששם למדה חברה שלה שגם הייתה בשליחות עם הוריה מתדיראן. כשנסענו אימא הייתה אחרי בת המצווה. בדיוק שלאימא הייתה צריכה להיות בת מצווה, סבתא שלה (אימא שלי) נפטרה. לעמיר חגגנו בר מצווה בארה"ב. עוד לפני שטסנו לארה"ב החלטנו לבנות בית בכוכב יאיר. החלטנו לעבור מהעיר בה התגוררנו בדירה קטנה של שלושה חדרים לתנאי מגורים נוחים יותר. כשחזרנו ארצה הבית עדיין לא היה מוכן אז שכרנו בית לתקופה של שנה. אימא ועמיר החלו ללמוד בכיתה ט' בכוכב יאיר. אני המשכתי לעבוד בתדיראן. היו לי נסיעות רבות לחו"ל מטעם העבודה. הייתה לי עבודה מעניינת, עסקתי בכל מיני תחומים. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את מקום העבודה מאחר והעניין שהיה לי בה נפסק, כאשר הייתי בן 64 בשנת 2009, לפני 11 שנה יצאתי לפנסיה. לצער כולנו סבתא חלתה ולפני כשנתיים וחצי נפטרה.

דודה ענת נולדה שגרנו ביד אליהו. יש הפרש של 10 שנים בין אימא ועמיר לענת. סבתא אמרה שקודם התאומים יגדלו ואחרי זה תהיה ענת. החיים עברו בעבודה כאשר לפעמים יצאתי למילואים עד גיל 50. מדי פעם נסענו מתדיראן לכל מיני חופשות עם אנשים שעבדתי איתם. לחו"ל טסנו עם כל המשפחה בגיל מאוחר יותר. הילדים גדלו והתגייסו לצבא, עמיר היה בשיריון אימא שירתה במשטרה צבאית בשטחים, בקדומים. בתקופת הצבא אימא הייתה בבית יותר מעמיר. לפעמים הייתי מקפיץ אותה לבסיס עם הרכב או אוסף אותה משם.

כשענת היתה בכיתה ו', ואימא ועמיר ב-יב' הייתה מלחמת המפרץ. לפני כמעט 30 שנים. סבתא טסה לארה"ב לסיים את התואר בביולוגיה שלמדה. אימא באותה תקופה למדה באוניברסיטה בירושלים. אחרי הצבא אימא עבדה וטסה להודו ושחזרה היא עברה לירושלים ללמוד באוניברסיטה. עמיר למד שנה במכינה בבית ברל מאחר והיה צריך להשלים כל מיני מקצועות ריאליים כדי להתקבל לטכניון.

הזוית האישית

איתי איזנשטדט: למדתי הרבה על סבי, על משפחתי ועל התפתחות הטכנולוגיה.