מאגר סיפורי מורשת

"נולדתי בפולין בשנת 1938 לשם תמרה קורנבליט. לא הייתה לי בית, הייתי במוסדות ילדים בברית המועצות (אוזבקיסטן) ופולין. מוסד הילדים בברית המועצות היה מעורב, עם ילדים נוצרים ויהודים כאחד, אך מוסד הילדים בפולין היה ליהודים, ומשם ארגון יהודי לקח אותנו לקבוצת ילדים בצרפת, ומשם עליתי לארץ באמצעות ספינה. ההפלגה נמשכה במשך כשבוע. אני זוכרת, שכשהגענו לארץ ישראל התקבצנו כולנו על הסיפון ושרנו את ההמנון "התקווה".

כשהגעתי לארץ עברתו את שמי לתמר, והמקום הראשון שלקחו אותי אליו היה "כפר הנוער אונים", שם למדתי עברית לתקופה קצרה.

לאחר מכן נשלחתי לבית שמן, שם טיפלתי בצאן ובכותנה. יום אחד הילדים החליטו "להשתעשע" ולהשאיר אותי לבד עם הכבשים. זה היה מפחיד כי הכבשים השתוללו ולא ידעתי איך להשתלט עליהם.

בגיל 17 התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות, בבית החולים הדסה שבתל אביב. לא התגייסתי, כי נשים אשר למדו בבית ספר לאחיות לא חויבו.

אחות

בהתחלה עבדתי במחלקה כירורגית, ומקרה אחד שזכור לי במיוחד הוא שהגיעה אלינו ילדה קטנה עם כוויות קשות, היא הייתה בערך בין הגילאים חמש עד תשע, אך כעבור כמה שנים הגיעה אלינו נערה בוגרת עם צלקות מכוויה בבטן, ואנחנו, אנשי המחלקה, הבנו שזו אותה אחת שהגיעה אלינו בתור ילדה קטנה.

במקצועי כאחות

את בעלי נתן רז, הכרתי דרך חברים, בערך שנתיים אחרי שהתחלתי בבית הספר לאחיות. בסופו של דבר התחתנו, ובהתחלה גרנו בבת ים, שם הבן הכור שלנו, רונן רז, והשני, אמיר רז, נולדו.

 ביום החתונה – חותמים על כתובה

ביום נישואינו

בסופו של דבר אני ובעלי החלטנו שאנחנו רוצים לגור בבית גדול, עם גינה משלנו, צמחים ופרחים משלנו. עברנו לבית בכפר סבא, שם בן הזקונים שלנו נולד. התחלתי לעבוד בטיפת חלב, ואהבתי את ההדרכה והטיפול בתינוקות. לפעמים, כשאני הולכת ברחוב, ההורים שטיפלתי בילדיהם מזהים אותי.

 מגדילים את המשפחה

בעלי, נתן, היה בצבא קבע, הוא היה בתפקיד סגן אלוף בחיל האוויר, וכשהוא השתחרר התחלנו להרבות בטיולים בחו"ל ובארץ.

בנינו התחתנו, ונולדו להם ילדים יפים וטובים ואנו שמחים על כך.

הזוית האישית

ים רז: נהניתי לעבוד עם סבתי תמר רז.