מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חייה של תמרה: גרמניה – צ'ילה – ישראל

תמרה ונועם במדשאת מוזיאון בית התפוצות
תמרה בילדותה
עבודה קשה פותרת בעיות

שמי תמרה, לזכר סבתא טאובה מצד אבא. נולדתי בלייפציג בגרמניה (מפה)  זיכרונותיי הם מינימליים, כי הצלחנו לצאת מגרמניה כשהייתי בת ארבע, הרוב מבוסס על דברי הוריי. גרנו בדירת שלושה חדרי שינה בקומה השלישית ובקושי הייתי מצליחה לעלות במדרגות רבות בקטנותי.  כשהיינו יוצאים מהבית לא היו נותנים לי לשחק עם ילדים אחרים או פשוט לשבת בספסל מחוץ לבית, אלא רק אישרו לנו לרוץ בבית הקברות לזכור את סבתי טאובה.

אני זוכרת את הפחד הגדול בתאריך 9 בנובמבר בליל הבדולחהסתתרנו מתחת למיטה עם אמי דורה ואחי אריה. אבי הרמן היה בשוודיה בנסיעת עבודה; שמענו בחוץ את הצרחות ואת שבירת הזכוכיות, וכשהגרמנים הגיעו לחפש אותנו שמענו את אחראית הבניין אומרת לגרמנים "היהודים הארורים האלו כבר עזבו". ההורים שלי סיפרו לי כי בתקופה הזאת לא העזו לדבר סודות ביניהם כי כל הבתים היו עם מיקרופונים מוסתרים. הם סיפרו לי שרק דיברו בשירותים בזמן שהיו מורידים את המים באסלה. אני זוכרת את הייאוש של ההורים שלי כי אף מדינה לא נתנה לנו אישור כניסה בגלל היותנו יהודים. ללא ויזה לא יכולנו לצאת לשום מקום. רצינו להגיע לפלסטין (ישראל), כי סבא וסבתא מצד אמי הגיעו לשם ב 1934, אך אנגליה לא העניקה לנו את הוויזה הנדרשת.

ברחנו מגרמניה עם ההורים שלי עם שתי מזוודות יחד עם דודה אליס ושני ילדיה הקטנים; פרדי וראלף. דוד מוניו שגורש לפולין על ידי הנאצים בתאריך 9 בנובמבר הצטרף מאוחר יותר אלינו. ברחנו ברגל בלילה ועברנו לפולין כמה ימים לפני פסח 1939. עזבנו את כל הנכסים; הבית ואת עסק הפרווה כפי שהוא נשאר. בקרקוב (פולין) גרנו בחדר אותו חברים ארגנו לנו ולאחר מכן נסענו לאנגליה. שם דודה של אימא השיגה לנו ויזה לצ'ילה שעלתה לנו הרבה כסף. יצאנו מאנגליה בספינה בשם אורביטה שהגיע לצ'ילה בתאריך 15 אוגוסט שנת 1939, שבועיים לפני פרוץ המלחמה. כל החברים שלנו מתו בגרמניה ובפולין.

בסנטיאגו דה צ'ילה גרנו יחד עם שתי משפחות אחרות בבית שחלקנו, כל משפחה בקומה משלה. שיחקנו ברחוב עם השכנים, אבל החיים שלנו סבבו סביב החדשות של ה- BBC בלונדון בשעה 9 בערב, וכל לילה סיימנו בוכים. ההורים שלי הקימו עסק קטן של פרווה בקומה השנייה של מרכז מסחרי, אבל אבא היה חולה מאוד עם בעיות בריאות. אימא שלי עבדה וטיפלה באבא ובילדים. למדנו בבית ספר נוצרי ליד הבית. למדנו אנגלית והתפללנו תפילה ושאני מכירה אותה מצוין, אבל ההורים שלי לא היו מאושרים מזה. הייתי תלמידה מאוד לא טובה. היו לי בעיות למידה, וכנראה התנהגתי לא יפה כי מורים היו מכים אותי בבית הספר. כשאימא שלי הייתה שומעת מזה, היא הייתה מכה אותי שוב כדי להעניש אותי. בבית הספר אהבתי את שיעורי מוזיקה וספורט. החברים שלי היו השכנים איתם שיחקתי ברחוב והייתי מאושרת. ההורים שלי יחד עם חברים בקהילת הייקים (יהודי גרמניה) בסנטיאגו הקימו בית כנסת בשם "בני ישראל". שם התפתחה קהילת היהודים שבאו מגרמניה והייתה רוח של יהדות מסורתית. הלכנו כל יום שבת להתפלל. בביתנו כל שבת היו מתארחים כ- 20 אנשים לארוחת ערב, ולעולם לא היה חסר אוכל. במהלך הזמן חינכה אותי קרובת משפחה רחוקה שהצליחה לברוח מוינה והפכה אותי מילדה מרדנית לילדה טובה וחכמה. בביתי תמיד היו בני נוער וביחד הקמנו תנועת נוער בשם "גורדוניה".

אהבה ומשפחה

הזוגות היו נוצרות ממפגשים בבית ספר היהודי, במרכז הספורט של הקהילה, בתנועות הנוער ובנשפים בקהילה. כשהיה אפשר היינו משתפים את ההורים וכך הם היו חולקים איתנו את השמחה. הכרתי את בעלי וולטר בתנועת הנוער. הוא הגיע מארגנטינה ונשלח לצ'ילה על ידי החברה בה הוא עבד. התחתנו והולדנו שתי בנות: דייסי וסוזי. הן הכירו את בעליהם בבית ספר היהודי. בתי הבכורה, דייסי, היא פסיכולוגית, יש לה שני ילדים: אליאס שהוא כלכלן, וניקולס, מלונאי ובעל קייטרינג. הם גרים כולם בצ'ילה. בתי השנייה, סוזי, היא יועצת חינוכית במקצועה וכיום היא מנהלת בית ספר אופקים לחינוך מיוחד בחיפה. היא התחתנה עם דניאל רייף, סוציולוג במקצוע ובנקאי. מיד לאחר שהתחתנו הם עלו ארצה לפני 34 שנים וגרים ביקנעם. יש להם שלושה ילדים: יעל, שהייתה קצינה בצבא וכיום לומדת תואר שני בעבודה סוציאלית, עדי, שגם הייתה קצינה בצבא וכיום לומדת ריפוי בעיסוק בירושלים, ונעם, חייל ששומר על הגבול עם לבנון.

העלייה ארצה

בשנת 2013 עליתי ארצה. תמיד רציתי לעלות לישראל אבל בעלי לא רצה, לכן שנה לאחר שבעלי נפטר עליתי ארצה. אני מאושרת לגור בישראל. אני גרה ביקנעם והייתה לי קליטה נהדרת. יש לי משפחה יפהפייה והם עוזרים לי מאוד. אני משתתפת בשלוש קבוצות חברתיות עם חברים רבים ואני מתנדבת בבית ספר הדסים. יש לי בן זוג מקיבוץ רמות מנשה ופיתחתי חברויות רבות בקיבוץ. אלוהים נתן לי חיים נפלאים.

תודה

מצורף קישור לספר קורות חיים של תמרה:

tamara baron heberw (3)

הזוית האישית

תמרה: החוויה הייתה מצוינת, הקשר בינינו היה מצוין.

מילון

לייפציג
העיר הגדולה ביותר במדינת סקסוניה שבגרמניה והעיר ה-13 בגודלה בגרמניה. (ויקיפדיה)

גורדוניה
תנועת נוער ציונית-חלוצית שדגלה בערכי א"ד גורדון, ממובילי ערך העבודה העברית ודמות מופת ציונית: הגשמה, ציונות עובדת (עבודה עצמית) וחינוך האדם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ברחנו מגרמניה עם ההורים שלי עם שתי מזוודות יחד עם דודה אליס ושני ילדיה הקטנים“

הקשר הרב דורי