מאגר סיפורי מורשת

עליזה גולן השתתפה השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורה:

על הילדות

"כל המבוגרים היו ילדים קודם (אבל אחדים זוכרים זאת)." – אנטואן דה סנט-אכזופרי.

עליזה גולן נולדה בחודש מרץ בשנת 1933 בצרפת, היא האחות הקטנה מבין ארבעה אחים. אחיה הגדול (שציור שלו תלוי בביתה של עליזה) נלקח בשבי בעודו משרת בחיל האויר הצרפתי כשעליזה הייתה בת 7. עליזה מספרת בכאב שבמשך זמן רב משפחתה לא ידעה איפה הוא נמצא, עד שהצלב האדום סיפר למשפחתה שהוא בשבי הגרמני.

עליזה הייתה בת שבע בתחילת מלחמת העולם השנייה. בתי הספר נסגרו ואמה חלתה, בעוד אחיה הגדול היה בשבי. אמה נפטרה אחרי כמה שנים ועליזה חלתה בעצמה. אביה, שעבד בממשלה, שמע לא פעם הערות מהאנשים שעבדו אתו בקשר לכך שהוא לא יכול להשאיר ילדה חולה בבית בלי אימא, ולכן הוא התחתן עם אישה שהציעו לו. אותה אישה לא חיבבה מאוד את עליזה ואת אחיה, אך הייתה לה בת שהתחבבה על עליזה מאוד.

בשנת 1945 חזר אחיה הגדול מהשבי וראה בית שונה לגמרי. הוא התאכזב ורצה לעזוב לאמריקה עם אישה נוצריה שאהב, אך בסוף התחתן עם קרובת משפחה של אשתו של אביו. למרות כל הניסיונות שלהם, הם לא הצליחו להביא ילדים.

על זוגיות ועלייה לארץ

כשעליזה הגיעה לגיל 18 וכל אחיה התחתנו ואף הביאו ילדים, אביה התחיל לדאוג למצבה של עליזה אם הוא ימות, והתחיל להפציר בה להתחתן. דודיו של אביה הכירו לעליזה בחור שגם אמו רצתה שהוא יתחתן. השניים התאהבו והתחתנו אחרי שלושה חודשים. (אצל עליזה נמצאות תמונות מלבבות מהחתונה שלהם). בעלה היה ממשפחה ציונית, ומהר מאוד רצונם הגדול היה לעלות לארץ ישראל ולהקים כאן משפחה. ההחלטה לעלות לארץ התקבלה בין השניים, אך הם לא סיפרו למשפחתה של עליזה, והתחילו ללמוד עברית אצל רב. עליזה לא מפרטת הרבה על התקופה הזו, אך היא כן מספרת בגאווה שאחרי שהם סיפרו למשפחתה (שקיבלה את הידיעה לא בשמחה) שהם עוזבים את צרפת, הם עלו על ספינה בדרך לארץ.

קשיי העלייה

עליזה הייתה בהריון בלי ידיעתה, ולכן הקיאה פעמים רבות בעודם על הספינה. הספינה, אגב, שימשה לפני כן את הגרמנים במלחמת העולם השנייה – ולכן התנאים על הספינה לא היו מתאימים לאישה בהריון. למזלם הרב, לאשתו של אחיה של עליזה היו קשרים והם הצליחו לרדת מהספינה מהר מאוד לארץ.

להתחיל חיים חדשים

בתחילה, עליזה ובעלה התגוררו אצל דודתו של בעלה, ויחד איתם גרו באותו בית גם חמש בנותיה. עליזה מתארת בשמחה את התקרה הגבוהה בחדר, עם המיטות שמונחות זו לצד זו, שנתן אווירה אחרת מהמגורים בצרפת. למרות האירוח הנעים, עליזה ובעלה יצאו מבית דודתו במהירות על מנת לחיות בקיבוץ וללמוד באולפן. בקיבוץ היה סדר יום באולפן, בו חצי מהיום עבדו וחצי מהיום למדו עברית. עליזה ובעלה ציפו שיהיה להם טוב בקיבוץ. הכל נראה טוב וללא בעיות, עד שהם ביקשו להתגורר שם, אך לא קיבלו אותם אל הקיבוץ בטענה שהחיים בקיבוץ לא מתאימים לאישה בהריון. הקיבוץ, לדברי עליזה, לא ידע כיצד להכיל את המצב הרגיש של עליזה – וזאת כיוון שהיה דל באמצעים ולא יכל לספק הרבה הגנה רפואית לעליזה.

עליזה ובעלה החליטו לעבור לירושלים והתגוררו במלחה עם הדודים של בעלה (עליזה לא מפרטת לוחות זמנים). עליזה, שכבר הייתה בהריון מתקדם, ובעלה, הלכו לסוכנות היהודית. שם הציעו להם מגורים בקריית גת. בעלה דחה את המקום בכעס, לנוכח הבתים הקטנים שלא יוכלו להכיל אישה בהריון, ובטח שלא משפחה של שלוש נפשות. השניים חזרו לסוכנות, שם הציעו להם בית במבשרת ציון, שבו יגורו עם עוד משפחה. השניים לקחו את הבית.

ההתמקמות בארץ והקמת משפחה

עליזה ובעלה לקחו את הבית במבשרת ציון. עליזה נהנית לתאר את דרך העפר שבה עברו אוטובוסים לירושלים רק פעמיים ביום. חמותה של עליזה עלתה לארץ לקראת הלידה של התינוקת הראשונה, וזאת בגלל היותה מיילדת. היא הגיבה בחריפות למראה ביתם, שהיה שונה משמעותית מהבית בצרפת. למרות זאת, חמותה יילדה את התינוקת בביתם.

עליזה מספרת על המתנות הרבות שהתינוקת, איה, קיבלה. היא מספרת על המיטה שבעלה בנה לתינוקת, והיא גם מספרת בגאווה על כך שהדודה, שגרה במלחה, לימדה אותה לבשל. היא אוהבת לספר על המתנות הרבות שהם קיבלו מצרפת, ואיתן מיטה ועגלה חדשה. בחודש ינואר בשנת 1957, שלושה חודשים אחרי לידת בתה איה, ירד במקום שלג כבד. היה קר, לא היו מים, והמקום היחיד להשיג בו מים היה מאחורי הבתים. עליזה בדיוק עברה ניתוח, וכשהם חזרו מהניתוח למבשרת ציון, הם גילו שאין מים. היא ובעלה לקחו גיגית והלכו למלא מים. השכנים, שראו את מעשיהם, שלחו את ילדיהם לעשות אותו הדבר. ילדיהם של השכנים לכלכו את המים, אבל זה עדיין נשאר מקור המים היחיד, ולכן עליזה המשיכה לשתות מהם. יום אחד בא הרופא והזדעזע למראה מצבה הרע של עליזה בשל שתיית המים, שהתגלו כמזוהמים.

לידת בנה השני

בעלה של עליזה עבד בזמן הלידה השנייה שלה, בשנת 1959. חמותה הייתה איתה באותו הזמן וטיפלה בבתה הקטנה של עליזה ובעליזה עצמה, ולבסוף יילדה גם את התינוק שנוסף למשפחה. לאחר הלידה הם היו צריכים לנסוע לבית החולים הדסה עין כרם לבדיקות. הילד נולד בזריחה ונקרא דני. עליזה מתארת את הלילה בשעשוע, כי חמותה והיא לא יכלו לצאת לבית החולים לפני שעליזה ילדה, כי איה בתה סירבה ללכת לישון ורצתה את אמה.

עבודתה של עליזה

בעלה של עליזה עבד בדואר. עליזה מצאה אפשרות לטוס לצרפת בזול אחרי שהיא לא ראתה את הוריה שבע שנים, והיא ניצלה את ההזדמנות. היא נסעה לכמה חודשים ,וכשחזרה היא רצתה שהם יעברו דירה. אחרי שהיא קיבלה החלטה זו, היא התחילה לחפש עבודה ומצאה עבודה במשרד התעשייה בדרגה הנמוכה ביותר, שם הם שמו אותה במחלקה של אירופה. למרות שהמשרד היה בקשר הדוק עם אירופה והיו לה הרבה הזדמנויות לדבר צרפתית, במשרד עצמו הקושי בשפה העברית הפריע לה מאוד, כי היא בכל זאת הייתה צריכה עברית ברמה גבוהה. לאחר זמן רב בעבודה זו הציעו לה ולמשפחתה דירה בתנאים טובים בגבעה הצרפתית, ושם היא מתגוררת עד היום. בעלה של עליזה נפטר באופן פתאומי בשנת 2016 מזקנה ומחלת לב.

סתיו גולן

 סתיו גולן היה נכדה הראשון של עליזה. עליזה מספרת עליו בגאווה. סתיו נולד בשנת 1982 בירושלים. עליזה מספרת שהיה מוכשר ויפה ושירת בחיל האוויר. הוא ידע הרבה על מטוסים והרכיב אותם, הטיס אותם, ואנשים רבים באו לראות כמה מרשים הוא היה. בצבא סתיו היה בקורס טיס והיה מוכשר מאוד, ולדברי עליזה, כולם שם אהבו אותו. עליזה מגלה התרגשות רבה כאשר היא מדברת על נכדה הראשון, ומראה תמונות רבות שלו אשר מונחות על הכוננית. היא מספרת שסתיו חלה בסרטן בלוטות הלימפה והתעקש להמשיך לחיות. לבסוף נפטר סתיו ממחלת הסרטן, אך לא ויתר מעולם.

עליזה מחזיקה את נכדה הראשון סתיו

סתיו ז"ל בסרבל טיס בחיל האויר ובמטוס

תחביביה של עליזה וחפצים משמעותיים

עליזה אמנם חוותה קשיים רבים בחייה, אך זה לא מנע ממנה לעסוק בתשוקה נוספת שלה – ציור. עליזה עשתה לנו סיור בביתה והראתה לנו ציורי קנבס רבים שאותם היא ציירה בעצמה. ידה אוהבת את המכחול, והמכחול אוהב את ידה. ציורים על גבי ציורים מקשטים את החדרים השונים בביתה, החל מהסלון, חדר העבודה ועד חדר השינה. לצייר, זוהי פעילות מאוד מהנה ומרגיעה עבורה, אך בזמן האחרון היא פחות מציירת בעקבות כאבים בידיים.

אחד מציוריה הרבים של עליזה התלויים בביתה

הזוית האישית

עליזה: "היה חיבור נחמד, בחורות סימפטיות, חכמות." עליזה אומרת שהיא עשתה את התכנית ברוח טובה, כי היא חשבה שדור ההמשך צריך לדעת מה קרה ומה עבר על העולים ואיך הם השתלבו בחברה. עליזה שמחה לדבר על ישראל. היא מספרת שהיא אוהבת וגאה בישראל וגם גאה לחיות בה. היא מקווה שהנינים שלה יראו את הארץ מפותחת. היא מדגישה שכל מה שסיפרה, סיפרה מתוך הלב: "אנחנו על המפה.", היא אומרת.

הדסה ונטלי: אהבנו לדבר עם עליזה. לא צפינו את זה, אך היא וסיפוריה נכנסו לנו ללב. פתאום הבנו מה באמת עבר על העולים כששמענו את הדברים מהזווית האישית של עליזה. שמחנו להעלות בעליזה את הרגשות החיוביים והגאים בארץ ישראל.

דברים שלמדנו מעליזה

היינו אמורות לכתוב מילים וביטויים אשר למדנו מעליזה ולהרכיב מילון. אמנם לא למדנו מילים חדשות בצרפתית או ביטויים למיניהם, אך למדנו רבות על כוחות נפשיים, על תקווה ועל אמונה שלא נעלמת, גם כאשר היא נמצאת תחת איום. עליזה, שעלתה ארצה ועזרה במו ידיה להקים את המדינה שאנחנו מכירים היום היא סמל ומופת. היא סמל לתקווה שאומרת שאסור לוותר, גם כאשר המציאות קשה. במהלך הפגישות למדנו המון מעליזה, ולא רק את סיפור חייה: למדנו על הרגישות והעדינות הרבה שבה, ועל הדרך בה היא רואה את החיים. אנו מודות לה רבות על כך שנפגשה איתנו ועל הסבלנות הרבה.