מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב- 1923 בדרוכוביץ שבפולין. היינו אבא, אימא, 3 אחיותיי, אחי ואני – האחות הבכורה. בילדותי אהבתי לשחק עם החברות שלי, לטייל ביערות, אבל יותר מכל אהבתי חיות, במיוחד כלבים.

ב- 1939, עם פרוץ המלחמה, הייתי בת 19. חיי התהפכו לגמרי. אני זוכרת איך הגרמנים הגיעו ורדפו את היהודים. איך הם טבחו אותם וירו בהם ללא רחמים ואיך שקורבנות חפים מפשע היו נופלים לתוך בורות שחפרו להם במיוחד. אני לא שוכחת לשנייה איך הכול התחיל:

זה התחיל בשעות הערב המאוחרות, שמענו מבחוץ סירנות בכל העיר. פתאום פרצו אלינו הביתה הגרמנים, גרשו אותנו מהבית והעמיסו אותנו על משאיות. הם לקחו אותנו לגטו ואת המשפחה שלי הגרמנים הרשעים האלה העבירו למחנה ריכוז והשמידו את כולם. איבדתי שם את הוריי, אחיותיי ואחי ורק אני נותרתי לבדי, עצובה ובודדה כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך לברוח ולהתפלל שלא ייקחו גם אותי למחנה ריכוז (כי ידעתי שכל מי שהלך לשם, לא חזר).

הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה בשביל לקבל פת לחם או צלחת מרק. היו מקרים שגם את זה לא קיבלנו והיינו אוכלים את קליפות תפוחי האדמה שקילפנו. לאחר שידענו שכל מי שהלך למחנה הריכוז, לא חזר, החלטנו להתנגד לנאצים. חלק גדול מהיהודים, במיוחד המבוגרים והזקנים, פחדו להתנגד, הם חששו על חייהם. מובילי המאבק היו הצעירים שבחבורה.

באחד הלילות שמענו שהנאצים הולכים לערוך חיסול אחרון. טיפסנו על הגגות וראינו איך היהודים הוצאו להורג והובלו בדרכם האחרונה. כשנגמר החיסול, נשתרר שקט בגטו, הכול דמם. שום שוטר לא היה נראה באופק ואז החלטנו לברוח ולצאת מהגטו. התחלנו להתחפש במטפחות, קרענו את הכותנות שלנו ומהן עשינו מטפחות. כשהחל להחשיך יצאנו והתחבאנו מאחורי קני הסוף של הנחל ונפרדנו. כל אחד היה לעצמו.

אני הלכתי לבדי בחשיכה, עד שהגעתי לבורקי, שם התיישבתי מאחורי בית אחד. היה שם עץ שזיפים, קטפתי שזיפים שהיו בוסר ועוד לא בשלים ומשם הלכתי ליער. ביער, הפרטיזנים אספו אותי והתחבאתי אתם ביערות. לאחר ימים ולילות קשים מנשוא ומפחידים ביער, נזכרתי שהכרתי פעם איזה פולני שגר לא רחוק מהיער. החלטתי ללכת לשם ולחפש את ביתו. לבסוף מצאתי את הבית בו הוא גר, דפקתי על הדלת והבת שלו פתחה לי את הדלת. היא הכניסה אותי לתוך הבית, נתנה לי להתרחץ והביאה לי בגדים נקיים ואוכל. ידעתי שאני מסכנת את כל בני הבית בכך שאני אצלם ורציתי ללכת כדי לא לסכן אותם, אבל הם היו טובי לב והתעקשו שאשאר אצלם עוד מספר ימים. בסופו של דבר, הסתתרתי שם שלושה שבועות ולאחר מכן הם העבירו אותי למשפחה אחרת ואצלם כבר נשארתי עד סיום המלחמה. באותה התקופה שהסתתרתי, למדתי בבית כל מיני דברים בתחום הרפואה.

עם סיום המלחמה עבדתי בבית חולים ברוסיה בתור אחות. שם פגשתי בחור נחמד, משה, שהיה פצוע מהמלחמה. תוך כדי שטיפלתי בו, נוצר בינינו קשר והתאהבנו. ב- 1946 התחתנו. אני המשכתי לעבוד כאחות ובעלי, סבא משה, עבד במסחר. ב-1948 נולדה בתנו הבכורה, נאווה.

בשנות השישים עליתי ארצה. העלייה לארץ הייתה לא קלה. הדרך הייתה קשה מאוד, הגענו לראש פינה. היה קשה מבחינה כלכלית ואף אחד לא עזר לנו אבל למרות הכול אהבנו מאוד את ארץ ישראל.

בתחילה התגוררנו בראש פינה, לאחר מכן עברנו לטבריה וב-1962 נולד לנו עוד ילד, יוסי. ב-64 עברתי עם הבן יוסי להתגורר בהרצליה ועד היום אנחנו גרים שם. לבתי נאווה, סבתא שלך, נולדו 4 ילדים:

אלון, נשוי+2, מתגורר בלונדון. אורית, גרה בקנדה. איריס (אימא שלך), נשואה+4 גרה בחדרה ואיילת, המתגוררת בכפר סבא. סבא משה נפטר ב- 2006.

תשע"ה, 2015