מאגר סיפורי מורשת

מרים נולדה בתאריך ה-25.11.42 בעיר ספקס שבטוניס, להוריה מרגלית ומוריס לוזון.

בתוניס מרים הייתה אחות אמצעית לשני אחים. מרים נולדה בזמן מלחמת העולם השנייה בזמן שהגרמנים נכנסו לתוניס. כל משפחתה של מרים ברחה מהעיר והגרמנים הפכו את בית הוריה למטה צבאי.

לאחר שנגמרה המלחמה והגרמנים נסוגו , משפחתה חזרה לביתה ורק לאחר כחודש חזר אביה לביתם. לאות הערכה שאביה לא הסכים לסחור עם הגרמנים, נתנו לו הצרפתים (ששלטו אז בטוניס) להיות הבורסקאי האזורי. בזכות זאת משפחתה הפכה להיות משפחה אמידה מאוד.

למרות הכל, כשקמה מדינת ישראל ב-1948 החליטה משפחתה של מרים לעלות לארץ ולהשאיר אחריה את כל רכושם. משפחתה עלתה לארץ באונייה, עם עצירת ביניים במרסיי שבצרפת ומשם הם הפליגו לארץ באונייה "תאודור הרצל".

עם היכנסם לארץ הם רוססו בחומר הדברה, ששימש נגד כינים, מחלות ועוד… כמו כל העולים שעלו לארץ. אחר כך הם הועברו למעברה בעתלית. לאחר כמה ימים מרים ומשפחתה עברו לרמלה לביתם של סבתא וסבא שלה ושם הם שהו כמה ימים. (סבא וסבתא של מרים הם היו מעפילים והגיעו לארץ מיד לאחר פתיחת שעריה ביחד עם שתי הדודות של מרים שהספיקו בזמן שהותם במחנה המעפילים בקפריסין להכיר את בעליהן וללדת את ילדם הראשון שם).  זו הייתה תחנתם הראשונה ברמלה.

השנים הראשונות בארץ היו מאוד קשות מאחר שגרו בשני חדרים ששימשו כבית אריזה. להוריה של מרים היה מאוד קשה להתרגל לתנאים שהיו בארץ לאחר העושר הגדול שהיה להם בטוניס מפני שאביה לא ידע עברית ולא יכל לעבוד בעבודה שהייתה מוכרת לו (בורסקאי), לכן הוא עבד כפועל פשוט בכל מיני עבודות קשות שהוא לא היה רגיל אליהם. לאמה של מרים אלה היו חיים קשים מנשאו מפני שהיא הייתה רגילה לחיי פאר. אך למרים ואחיה אלה היו חיים של חופש מוחלט: הם כל הזמן הסתובבו בחוץ אחרי שעות הלימודים, מאחר ולא הייתה להם שום מסגרת חברתית במקום. בין השאר, היה מגדל מים ושם הם היו מתרחצים בימות הקיץ, באחד הימים מרים הלכה ללבוש בגד ים והרגישה כל מיני עקיצות בבטנה וכשהורידה את בגד הים קפץ ממנו עקרב שחור וגדול. מרים נבהלה ורצה לחפש את אימה עם כאבי תופת והילדים שהיו בברכה ראו אותה רצה ערומה והם צחקו מכיוון שלא ידעו מה קרה לה, מרים זוכרת את זה עד היום. לבית הספר הם היו צריכים ללכת למעלה משעה ברגל וסביב הבית הסתובבו נחשים, עקרבים ובלילות הם שמעו תנים קרובים.  זו הייתה תחנתם השנייה ברמלה.

לאחר כשנתיים משפחתה עברה לבית חדש וקטן ברמלה שהיה מוקף כולו בבוסתן של עצים מכל הסוגים (השכונה בה גרו נקראה שכונת "נווה דוד", הראשונה ברמלה ובמשך הזמן עקרו את כל העצים שהיו סביב ביתם ובמקומם בנו בניינים). מרים מספרת: " כשאמא כעסה עלינו היינו מטפסים על העצים, מתחבאים שם ואמא לא יכלה להגיע אלינו. היו לנו חיים משוגעים: בחופשי הקיץ היינו קמים מוקדם בבוקר כשהיה עדיין חשוך, מנקים מהר את הבית, יוצאים החוצה, מלקטים ענפים גדולים ומהם בנינו אוהל. זאת הייתה "הקייטנה" שלנו. שם היינו מכינים אוכל ומשחקים עד הערב".

בביתם החדש חייהם היו יותר קלים מפני שבית ספרם היה קרוב יותר, היו להם חברים, הם היו גרים קרוב לסבא וסבתא שלהם (סבא של מרים היה שומר המגדל הלבן ברמלה ובתור ילדים הם התרוצצו שם כל הזמן).

במשך הזמן הוריה התרגלו לחיים בארץ ולמרים ואחיה, היו חיי חברה מאוד פעילים: הם שיחקו במחבואים, בתופסת, בקלאס, בחמש אבנים ובמשחק "אנחנו באים להילחם אתכם". במשחק אנחנו באים להילחם איתכם יש שתי קבוצות שעומדות אחת מול השנייה ומחזיקות ידיים וכל פעם ילד מהקבוצה ממול רץ וצריך לפתוח את אחיזתם בעזרת תנופת הריצה שלו.  באחת הפעמים שהם שיחקו במשחק אחד הילדים נבהל ופתח את אחיזתו בזמן שמרים רצה לכיוונו ומרים נפלה על פח ונפצעה בברך ועד היום יש לה צלקת. בין השאר הם למדו בביה"ס אחווה ברמלה ואחר כך מרים למדה בתיכון אורט. מרים  הייתה פעילה בתנועה המאוחדת, שם הם טיילו בארץ, למדו שירי ארץ ישראל, יצאו למחנות קיץ ועברו שנים של הנאה וחברות בכיף.  זו הייתה תחנתם השלישית ברמלה. 

 בגיל שמונה עשרה מרים הגיעה למסיבה בניר צבי ושם הכירה את בעלה בוריס (מרכוס) ולאחר שנה הם נישאו בתאריך ה-7.9.61 אחרי חצי שנת שירות של מרים בחיל הקשר. החתונה הייתה בבית הועד למען החייל בתל אביב. מרים ובוריס החלו לבנות את חייהם במושב ניר צבי. בהתחלה הם קנו בית קטן ולאחר כ-11 שנים הם בנו בית גדול שבו הם גרים עד היום ובו יש חמישה כלבים, חצר גדולה ויפה ועוד… מרים מספרת: " כשהגעתי לניר צבי המושב נקרא כפר ארגנטינה. הוא נוסד בשנת 1954 ורוב תושביו היו חקלאים, בעלי לולים, רפתות ופרדסים. לא היו בו כבישים, היו רק שבילים, שבחורף הפכו לבוץ. הבתים היו קטנים ופשוטים. במשך הזמן הכפר התפתח, נסללו כבישים, נבנו בריכת שחייה, מגרשי ספורט, בתי תרבות וגולת הכותרת הייתה בית הספר שהלך והתפתח לבית ספר אזורי המאכלס את כל ישוביי המועצה האזורית עמק לוד.

כיום, רוב החקלאים הפסיקו להתעסק בחקלאות, התושבים התחלפו, המושב מסגסג מבחינה כלכלית, רוב תושביו עובדים בעבודות חוץ ויש מספר מועט של חקלאים.  במשך הזמן המושב שינה את שמו למושב ניר צבי. המושב נקרא על שם הברון הירש צבי שנתן אדמות ליהודי אירופה שהיגרו לארגנטינה ולאחר שנים רובם עלו לארץ והתפזרו בכל יישוביה. "

למרים ובוריס נולדו שלושה ילדים, הבכורה איילה, האמצעי עמיחי והקטן רוני. למרים ובוריס היה מפעל לרהיטים אך לאחר פציעתו של עמי בנם (בתאונת דרכים קשה שבגללה הוא נשאר נכה לכל חייו) הם סגרו את המפעל  והם השכירו את הבניין שהמפעל היה בו. לאחר מספר שנים הם פתחו שם קונדיטוריה ביחד עם איילה ביתם ולפני כשנתיים הם השכירו את הקונדיטוריה ויצאו לפנסיה.

איילה עמי ורוני החלו את לימודיהם בניר צבי. אחר כך איילה ועמיחי סיימו את תיכון רמלה לוד ורוני למד בביה"ס עמל ברמלה. איילה המשיכה בכל מיני מסגרות כשבסופו של דבר היא החליטה להיות קונדיטוריית ואז נולדו לה שלושה ילדים זהר, זיו ואריאל והיא הפסיקה את עבודתה בקונדיטוריה.

אחרי הצבא עמיחי טייל מעט בעולם והחל ללמוד באוניברסיטה בתל אביב כשהמטרה שלו הייתה ללמוד משפטים אחרי שהציונים שלו אפשרו זאת והתאונה קטעה את כל חלומותיו.

רוני היה טייס מסוקי קרב בצבא, לאחר מכן למד משפטים ומנהל עסקים וכיום הוא מפתח סטארט- אפ וכיום יש לרוני שלושה ילדים נועם, עדי ואיתמר.

החיים בניר צבי היו תמיד מעניינים ומאתגרים ובעיקר חיי חברה פעילים. בין השאר יש בניר צבי ברכה שתמיד הייתה מרכז חברתי, בית הספר, מרפאה, ספרייה, צופים, בית תרבות, מגרשי ספורט, גני ילדים, גני שעשועים וכול השירותים הנחוצים לחיי קהילה. בנוסף לזאת מרים משתתפת במקהלה של המושב הנקראת "צליל ירוק" כארבעים שנה והיא ממשיכה עד…  זוהי התחנה הרביעית בחייה של מרים.

כל תחנות אלו מתוניס ועד ניר צבי השפיעו על חייה של מרים בכך שהיא גידלה משפחה למופת, כולל שישה נכדים מקסימים. מאחר בילדותה של מרים הייתה תקופת צנע בארץ (צנע- מחסור במזון ובכל שטחי החיים. המדינה הייתה בתקופת בנייה) ולכן בבגרותה מרים דואגת שתמיד יהיה אוכל בבית והרבה. מזה כל משפחתה נהנת מאוד.