מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר צנוע נולדתי באפריקה-קונגו בלגית ( הרפובליקה המרכז אפריקאית ), בשנת 1943.

אבי במקור היה ממצרים ואמי הייתה מרודוס כדי להתפרנס הם עברו לאפריקה . אני נולדתי בעיצומה של מלחמת עולם השנייה, היה לי מזל והמלחמה לא הגיעה לשם אבל המשפחה של אמי שנשארה ברודוס נספו בשואה.

לעיר הולדתי קראו אליזבתויל כיום לובומבשי על שם הנהר שזורם לאורכה. ביחס לאוכלוסיה המקומית הייתה באליזבתויל קהילה יהודית גדולה ומאורגנת היטב. מרבית היהודים, ביניהם גם אימי, היגרו מהאי רודוס ואבי היה במקור מקהיר שבמצריים.

 

כפי שציינתי הקהילה הייתה גדולה ומאורגנת היטב, הרב מואיז לוי היה אהוב ומוארך על ידי כולם לרבות נציגי הרשויות. באליזבתויל היה שלושה בתי ספר: בית הספר של הנזירות הקתוליות, בית הספר של הכמרים הקתוליים ובית הספר החילוני. אני למדתי בבית הספר של הנזירות.

בכל כיתה היו לפחות שלוש או ארבע תלמידות יהודיות שתמיד היו המצטיינות. הרב לוי היה בא לבית הספר פעמיים בשבוע ומלמד עברית ותנ"ך את התלמידות היהודיות. לכיתות היו חלונות גדולים שהשקיפו על חצר

הרבה פעמים ראינו את הרב לוי חוצה את החצר מלווה על ידי הנזירות. סיפרו שהנזירות אהבו אותו במיוחד משום שבדמיונם הוא דומה לישו. היה לנו באליזבתויל בית כנסת גדול ומהודר.

 

 

בבית הכנסת התקיימו בריתות, חתונות וטקסי מצווה לבנים וגם לבנות שכן הרב לוי היה אדם פתוח מאוד ובעל השקפת עולם ליברלית. כל הטקסים היו מפוארים ומרשימים מאוד מלווים בשירת המקהלה ובנגינת אורגן. לנו הילדים חילקו בסיום התפילה שקיות עם שקדים מצופים סוכר לבן, מעדן של ממש. בערב שישי, בשבת ובימי החג התכנסה הקהילה לתפילה בבית הכנסת.

 

ביום כיפור אנחנו הילדים שהיינו צעירים מדי כדי לצום שיחקנו בחצר הגדולה שסביב בית הכנסת. היה תמיד מאוד חם באותה תקופה של השנה ואנחנו הקטנים ניסינו לצום כמו המבוגרים. בחצר הייתה ברזיה ואנחנו הרטבנו בה את הידיים והפנים ולפעמים  את השפתיים.

 

במסגרת הקהילה פעלה תנועת הצופים שנקראו "הבונים" אני השתייכתי לקבוצה הצעירה "השתילים". על התלבושת שלנו היה כתוב "צדיק כתמר יפרח"

 

 

לפני פעולה של התנועה ביום שבת הרב היה מזמין קבוצת ילדים של בנים ובנות מכל מיני גילאים כדי לקרוא קטעי תפילה. בבית ובבית הספר היו קוראים לי אתי אבל הרב היה קורא לי תמיד אסתר זה היה מפתיע כי הוא השתמש בשם המלא שלי שכולם היו מכנים אותי בשם אתי. בשנת 1955 חזרנו לבלגיה לשנה ואחר כך עברנו משפחתי ואני לאיטליה ושם סיימתי את שנות הלימודים בבית ספר צרפתי.

 

בקיץ שנת 1959 באתי לביקור ראשון בישראל עם קבוצה של צעירים דרך הסוכנות היהודית, באותה הקבוצה הייתי הכי צעירה כבת 16. בקבוצה הכרתי בחור צעיר בן 17 והפכנו להיות חברים שנים אחר כך התחתנו. בשנת 1973 אני בעלי ובתי הקטנה מיכאלה עלינו ארצה. כ-20 ימים לפני מלחמת יום הכיפור. גרנו אז במרכז קליטה שבחיפה.

 

בתאריך י' בתשרי יום כיפור,תאריך שלא ישכח בחיים, בבוקר פתאום שמענו רעש חזק ולא הבנו מה זה אותו רעש,  שלכאורה זה היה אזעקה שלא באמת הבנו למה היא מיועדת. ראינו שכנים ישראלים שרצים למטה ולא באמת הבנו למה הם עושים זאת רק שחבר שלנו בא והודיע לנו ששמע ברדיו שיש מלחמה ירדנו למקלט למטה,

 

זאת בעצם החוויה הראשונה שלנו של מלחמה. אני רוצה לספר לכם על דברים קטנים שחוויתי בזמן המלחמה: יום אחד שהייתי בגג ששם היו מכונות הכביסה כאשר הייתי תולה את הכביסה שלי ופתאום התחילה אזעקה וכולנו השארנו את הכביסה ורצנו ישר למקלט כדי לתופס מחסה.

 

עוד חוויה שאני זוכרת, שהינו מוזמנים לחברים ברחוב פינסקי ופנסי הרחוב לא היו דלוקים. פנסי המכוניות היו צבועים בצבע כחול ואת חלונות הבתים היו מכסים בנייר כחול על מנת להסבות את האור כדי שמבחוץ לא יראו את האור בגלל המלחמה. פתאום שהגענו לחברים כל פנסי הרחוב נדלקו כסמל סיום המלחמה. זאת הייתה הרגשה כל כך טובה לדעת שהמלחמה הסתיימה !

אני זוכרת את אותה החוויה כחוויה בלתי נשכחת.

   

כיום יש לי שלושה ילדים , אחת נולדה באיטליה והשניים האחרים נולדו בארץ.

 

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו – "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (בצרפתית: République Démocratique du Congo) (נקראה זאיר בין שנת 1971 לשנת 1997 ולפני כן "קונגו הבלגית" או "קונגו לאופולדוויל") היא מדינה במרכז אפריקה. לעתים היא נקראת "קונגו-קינשאסה" על שם עיר בירתה, על מנת להבדילה מהרפובליקה של קונגו ("קונגו-ברזוויל")."

לובומבאשי – "עיר ברפובליקה לוּ‏בוּ‏מבאשי (צרפתית: Ville de Lubumbashi, לשעבר Élisabethville, או Elisabethstad , שוכנת במחוז קאטנגה שבדרום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר), היא העיר השנייה בגודלה במדינה."

הרפובליקה המרכז אפריקאית  – אתר משרד החוץ

תשע"ה