מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חייה של גרנדמה דבי

תבור עם דבי בחגיגת יום הולדת
דבי ומשפחתה בארה"ב לפני עלייה לישראל
הקשר הרב דורי של תבור חן ודבי חן-קלדרון

שמי דבי (Debbie) חן-קלדרון. נולדתי בארה"ב בשנת 1952. אני בת שנייה להורי – לאיליין והרברט אבר. לפני נולדה אחותי שרון, ואחרי עוד שני אחים – דויד ויהונתן.

גדלתי ב- Monsey – עיר קטנה בעלת אופי כפרי, במדינת ניו יורק

תמונה 1

אבי עבד במפעל הטקסטיל המשפחתי שייסד סבי (אבי אמי) ואמי התמסרה לגידול הילדים וניהול משק הבית (את עבודות הבית ביצעה עוזרת הבית). הבית בו גדלתי היה בית יהודי אורתודוקסי. חיינו ברווחה כלכלית, לא חסר לנו דבר. הורי העניקו לנו – הילדים, הכל וביד רחבה: בגדים, צעצועים, הופעות בלט, הצגות תיאטרון, חינוך פרטי, חוגים, ספורט, נופשים ועוד. את החופשות הקיץ בילינו במחנה קיץ "מורשה".

גרנו בִּשְׁכֵנוּת לבני הדודים שלנו והיינו משפחה גדולה ומגובשת. חגגנו יחד אירועים מיוחדים: ימי הולדת, חגי ישראל, וחגים אזרחיים כמו יום העצמאות של ארה"ב וחג ההודיה. בימי ראשון נהגנו לעשות ברביקיו ולבלות בחיק המשפחה המורחבת.

בשנת 1955 עברה משפחתי לגור ב – Bell Harbor על שפת הים, שם גרו הורי אמי – אני וסאם סילנפרוינד. אחרי 3 שנים עברנו לבית חדש ב – Far Rockaway. הורי רצו להעניק לילדיהם חינוך יהודי מודרני, ובהעדר בית ספר מתאים באזור, הם ייסדו את בית הספר "הילל" יחד עם משפחות נוספות. כל ילדי המשפחה המורחבת שלי למדו ב "הילל". תוכנית הלימודים בבית הספר כללה לימודי עברית, מקצועות קודש ולימודי חול כגון מדעים. בית הספר הנהיג גישה חינוכית ליברלית. באופן כללי בית ספר זכור לי כחוויה נעימה. הייתי ילדה שמחה, אתלטית ומקובלת מבחינה חברתית. רקדתי בלט, ובחורף כשהאגם היה קופא החלקנו על הקרח.

בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הגיעו הורי לביקור בישראל ונשבו בקסמה של המדינה הצעירה. הם החליטו לעלות ארצה. אני נשארתי לגור בארה"ב שנה נוספת, כדי לסיים את לימודי התיכון ב Yeshivah of Flatbush. גרתי אותה שנה עם סבי וסבתי – אניי וסאם סילנפרוינד.

בקיץ 1970 הותרתי אחרי חברים, בני משפחה, את המכונית שלי, ועליתי ארצה. הצטרפתי למשפחתי ובהדרגה הסתגלתי לחיים החדשים שלי בישראל. למדתי באוניברסיטת בר אילן ספרות אנגלית וסוציולוגיה.

באפריל 1973 התחתנתי עם  דוד חן. חצי שנה אחרי החתונה פרצה מלחמת יום הכיפורים. דוד שירת כרופא בבית חולים שדה בסיני ליד תעלת סואץ. גרנו בדירה בבני ברק ובשנת 1975 נולדה בתי הבכורה. באותה תקופה קמה תנועת "גוש אמונים" ששמה לה למטרה ליישב את אזור יהודה ושומרון ביהודים, לאחר שאזורים אלו שוחררו מידי ירדן במהלך מלחמת ששת הימים. דוד ואני הצטרפנו לתנועת גוש אמונים. אותה עת לא הייתי מעורה בפוליטיקה הישראלית, אך חלחלה בי התובנה שאנו שותפים למהלך היסטורי חשוב שישפיע על עתיד המדינה. שטחי יהודה ושומרון הוגדרו אז כ"שטח צבאי סגור" ושהיית אזרחים ישראלים במקום, היתה אסורה.

כחברים בגרעין "אלון מורה-שכם" התגנבנו למקום שוב ושוב, ובכל פעם פונינו על ידי הצבא. לא הסכמנו להתפנות בקלות ולעיתים נדרש הצבא להפעיל כח. לאחד הפינויים הגיע אחי דיויד שהיה אז צוער בקורס קצינים. התחבקנו ובכינו. אחד מצלמי העיתונות הנציח את הרגע המרגש והתמונה הודפסה בעיתון. לאחר ניסיונות רבים לעלות על הקרקע, ולאחר משא ומתן עם הממשלה, ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, אישר לגרעין שלנו להתיישב במחנה הצבאי "קדום".

תנאי המחיה בבסיס לא היו קלים. רב המשפחות קיבלו אוהל לגור בו. כיון שאנחנו היינו זוג עם תינוקת, "זכינו" לקבל צריף קטן של 2X2 מטר ללא מטבח או שירותים. כל חברי הגרעין חלקו מטבח משותף והשתמשו בשירותים של המחנה הצבאי. לאחר חצי שנה הגיעו קרוואנים של  24 מ"ר והוקמו מעל המחנה. גם בקרוואנים לא היו מים זורמים והחשמל סופק מגנרטור מרכזי. את הילדים קילחנו בברזיה בשעות הצהרים לפני שהערב ירד והמים בצינור נהיו קרירים. חיינו כך בקרוואנים 17 משפחות  במשך 3 שנים עד שקיבלו "אשקוביות" – שהם מבנים זמניים, מעיין דירות קטנות של 48 מ"ר.

אני עבדתי בקדומים כמורה לאנגלית וגידלתי שם 3 ילדים. דוד עבד אז כרופא בבי"ח איכילוב, והתנדב כרופא בישוב. עבודתו כרופא צעיר טבעה ממנו שעות רבות. רב הזמן התמודדתי לבדי עם גידול הילדים וניהול ענייני הבית. זה לא היה קל, אך זכיתי לתמיכה מהקהילה ומהשכנים. גרתי בצמוד לבת דודתי ובעלה – דוד ושרי לוין. גידלנו את הילדים יחד ותמכנו אחד בשני. בשבתות וחגים נהגנו לסעוד ולבלות יחד.

 המעבר לאלקנה

הריחוק מבית החולים לא אפשר לדוד לתפוס כוננויות מהבית. נאלצנו לחפש מקום מגורים קרוב יותר לבית החולים, אך עדין רצינו לגור בשומרון. כך הגענו לאלקנה בשנת 1983. גם באלקנה גרנו באשקובית עד שבנינו בית קבע בישוב. בבית זה נולד בני הרביעי.

עבדתי באלקנה כמורה לאנגלית בבית הספר היסודי ובאולפנה, עד שקיבלתי הצעה ללמד אנגלית במכינה קדם אקדמית חדשה שקמה בקדומים. לימים הפכה המכינה ל"אוניברסיטת אריאל" ולי הייתה הזכות להיות אחת המייסדות.

במשך השנים השלמתי תואר שני באנגלית והחלפתי מקומות עבודה. היום אני עובדת בבר-אילן ובמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט". נישאתי בשנית והיום אני גרה בשערי תקווה. את הזמן שלי אני מחלקת בין בן זוגי, שתי עבודות, ארבעה ילדים ו-14 נכדים רבים (בלי עין הרע).

אין ספק שהעלייה לישראל הייתה המפנה המשמעותי ביותר במסלול חיי. הוא הביא עימו ברכה גדולה. אני אסירת תודה על הזכויות הרבות שנפלו בחלקי: זכיתי ללדת 4 צברים ולגדל אותם בישראל. זכיתי לשלוח כל אחד מארבעת ילדי לשרות משמעותי בצה"ל. זכיתי ללוות כל אחד מארבעת ילדי לחופה, ולראות אותם מקימים את ביתם. זכיתי בשתי כלות, שני חתנים, ומחותנים, כולם אנשים טובים ויקרים לליבי. זכיתי ב-14 נכדים מקסימים, כל אחד מהם הוא אוצר נפלא. אני רווה נחת מלראות אותם גדלים ומתפתחים, ונהנית לבלות בחברתם. זכיתי בבן זוג תומך ואוהב שהוא גם שותף וחבר אמתי.

 מאלבום התמונות של דבי

תמונה 2

נכדתי 

 

תמונה 3

אני ונכדתי

תמונה 4

עשיתי דרך ארוכה מילדת שמנת אמריקאית שהייתי אז, עד לאישה שאני היום. החיים בישראל אינם תמיד קלים, אך הם בעלי ערך ומשמעות עבורי כאישה יהודייה. את הערך הזה אני מקווה להנחיל לנכדי ולדורות הבאים.

מאלבום התמונות שלי

תמונה 5

קישור לאתר "ניצני השרון" למצגת

הזוית האישית

סבתא דבי: היה לי מאוד משמעותי לספר לנכדתי האהובה את סיפור חיי ולספר לה על הורי, סבא רבא וסבתא רבי.

תבור: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים על חייה של סבתי. היה לנו נחמד וכיף ונהנינו להיפגש כל שבוע.

המצגת של סבתא דבי חן ותבור

מילון

You are my sunshine
את אור השמש שלי - גרנדמה דבי אומרת לתבור

ציטוטים

”You are my sunshine“

הקשר הרב דורי