מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בכפר גדס בצפון תימן בשנת 1949, אני החמישית במשפחה בת שישה ילדים. אבי היה חייט מומחה לתפירת בגדי גברים, הוא היה תופר אותם ומוכר אותם לאנשים אמידים בקרב ערביי תימן וכן  בשוק המקומי. הוא היה נעדר מהבית לעיתים למספר שבועות. היחסים  עם  שכנינו  הערבים והאימם (השליט הערבי דאז) היו מצוינים. כיבדו והעריכו  את  היהודים  מאוד. הכבוד בא לידי ביטוי בכך שהיו מכינים להם כלים מיוחדים כשרים וכן אוכל בשחיטה של רב, כדי שיוכלו להתארח אצלם, כלומר אצל הערבים. אמי הייתה עקרת בית  שגידלה שישה ילדים וניהלה את הבית בכוחות עצמה ובעזרת סבי. בתימן עקרות הבית עשו הכל בעצמן: חטבו עצים, שאבו מים, טחנו חיטה, בישלו וניקו. אולם עם כל הקשיים והעבודה הקשה לא התלוננו עשו הכל באהבה. ימים של אירועים משפחתיים היו הימים הכי כייפים שלהם. להם התכוננו מספר ימים קודם. זה היה מפגש משפחתי וחברי לכל הממכרים והמשפחה  המורחבת. בזמנו הכל היה אמיתי ומלא כנות וכולם שמחו זה עם זה מכל הלב והנשמה (לימים  אלו התגעגעו הורי עד סוף חייהם).

בשנת 1949 באו נציגי הסוכנות מהארץ כדי לשכנע את הוריי וכל היהודים שגרו בכפר הולדתי לעלות לארץ ישראל. הוריי התלהבו מהרעיון לעלות לארץ ישראל, אך היו מלאי חששות האם יהיה קל לחיות בארץ והאם התאקלמו טוב בארץ. לאחר התלבטויות רבות החליטו לעלות לארץ.

התארגנו בחשאי הלילה מפני שחששנו מתגובות השלטון בתימן וברחנו בלי לידע אף אחד ואפילו לא את השכנים. לכן, לקחנו רק את הציוד החיוני  והחשוב לדרך בעיקר את ספרי הקודש ומזכרות מיוחדות.

התקדמנו בעזרת חמור וגמל שהיו ברשותנו שעליהם העמסנו את כל הציוד. כל המשפחה צעדה ברגל עשרות קילומטרים בתנאים קשים מאוד. לאחר מכן הוסענו במשאיות עד לעיר הבירה "צנעה" לאחר ששילמנו כסף רב לשודדי דרכים. משם הוטסנו במטוסים  קטנים ורעועים. מכיוון שלא היו הרבה מטוסים דחסו נוסעים רבים במטוס כך שהטיסה הייתה קשה מאוד.

הגענו למחנה עולים בעין שמר שם גרנו מספר חודשים, מספר משפחות באוהל גדול, עם שירותים ומקלחות מחוץ לאוהל וללא פרטיות. לא יכולנו לבשל במחנה העולים במקום זאת קיבלנו תלושי אוכל למזון שלא הכרנו ולא אהבנו.

לאחר מכן הסיעו אותנו למושב נידח – גבעת  יערים באזור הרי יהודה. מושב המרוחק מעיר, על  הרים וטרשים מבודד מכל. גרנו מספר חודשים באוהלים רעועים שהיה בהם קר מאוד וסבלנו קשות. לאחר מכן בנו לנו בתים קטנים מאוד – שני חדרים לשמונה נפשות כמובן ללא מטבח ושירותים (אלה היו  מחוץ  לבית).

אבי עבד בנטיעת יערות במושב, עבודה שלא היה מתורגל אליה. לאחר מכן חילקו לנו אדמות לגידולי  מטעים לפרנסת  המשפחה. ויותר מאוחר גידלנו גם תרנגולות לביצים  ולבשר. בקיצור הורינו לא עברו חיים קלים בשנים הראשונות. אני התחלתי  ללמוד בגנון לאחר מכן  למדתי  בבית  ספר יסודי  עד כתה ח' ובכתה ט' עברתי ללמוד בבית ספר תיכון "אפרתה" בירושלים  וגרתי בפנימייה כי לא הייתה הסעה מסודרת מהמושב והורי רצו שאלמד בבית ספר טוב. לאחר התיכון למדתי קורס מנהלי חשבונות וקבלתי תעודה. עם סיום הלימודים פרצה מלחמת ששת הימים. בעקבות הכשרתי נודבתי להיות חנוונית במכולת שבמושב. ניהלתי את המכולת במשך מספר חודשים, עד תום המלחמה. לאחר מכן עברתי לעבוד במשרד לניהול חשבונות בירושלים. שם עבדתי 5 שנים עד שילדתי את בני בכורי יריב.

כשהייתי בגיל 20 יצאתי  לטיול של תנועת המושבים במטרה לבדוק אפשרות של הקמת הישוב "פצאל" שבבקעת הירדן. באותו טיול הכרתי את סבא שלמה. אני מספרת שסבא התחיל איתי בטיול אך הוא מכחיש ומספר בדיוק ההפך, לדבריו אני זו שהתחילה אתו (האמת שזה לא מה שחשוב). לאחר הטיול הפכנו לחברים ויצאנו יחד במשך כשנתיים עד לנישואינו. בתחילה הוריי קיבלו את סבא שלמה במעט חשדנות, אבל החשדנות פסקה לאחר שאמי שמעה וביררה פרטים על משפחתו של סבא שלמה מחברותיה בשוק. התחתנו בשנת 1971 באולמי "הוד" ברמלה. הזמנו 500 מנות אולם הגיעו  כ- 700- 800 אורחים. מכיוון שבאותם זמנים לא נתנו לאורחים הזמנה אישית אלא תלינו מודעות בבתי הכנסת (כפי שהיה נהוג).

לאחר החתונה גרנו בשכירות במרכז הקהילתי ב"גיזו" בחבל מטה יהודה. לאחר  מספר שנים רכשנו את הבית המושכר והרחבנו אותו ומאז ועד היום אנו גרים באותו הבית.

בשנת 1972 נולד יריב, בננו הבכור ובהמשך השנים נולדו לנו עוד 3 ילדים אפרת, שרון ויפית. במשך שנה לאחר הלידה של יריב, לא עבדתי. לאחר מכן התחלתי  לעבוד כמזכירה בבית הספר "מתתיהו" שבמושב אשר נמצא מרחק הליכה  כ- 3 דקות מביתי (בבית הספר הזה למדו כל ארבעת ילדינו). עבדתי שם 40 שנה נהניתי מכל רגע בעבודה, לפני ארבע שנים יצאתי לפנסיה.

במשך השנים גדלו הילדים נישאו ונולדו  לנו 9 נכדים מקסימים. אנו מחוברים מאוד למשפחה ועושים מאמצים גדולים להיפגש לעיתים תכופות. נכדתי הגדולה ביותר כבר בת 18 והשנה יצאה לשנת  שירות ונכדי הקטן ביותר הוא בן שבועיים.

אני אישה מסורתית ומנהלת אורח חיים דתי. בעלי יותר ליברל. אבל תודה לאל אנו מכבדים כל אחד באמונתו. בביתנו הכל מתנהל באורח מסורתי.

לקראת פסח אני מנקה את הבית ביסודיות רבה. מספר שבועות לקראת חג הפסח אני הופכת את הבית ומנקה כל פינה. קשה להאמין אבל אני מנקה את החריצים בין המרצפות עם קיסם שיניים ואף משפשפת את הקירות עם סבון. כמובן שאנו מקיימים את כל חגי ישראל כמנהגם. היה לי חשוב שכל ארבעת ילדי יקבלו חינוך דתי ואכן כולם למדו בבית הספר היסודי ממלכתי – דתי שבמושב. את לימודי התיכון למדו חלקם בבי"ס דתי וחלקם בבית  ספר ממלכתי. במהלך השנים יריב ושלושת אחיו פרקו עול  מבחינה דתית  וכולם מנהלים כיום אורח חיים חילוני. על אף שאני שומרת על אורח חיים דתי וכל שאר בני משפחתי לא, הם מכבדים אותי ואני מכבדת את כולם. הסובלנות זה אחד הדברים היפים ביותר בביתי. כאשר מתארחים אצלי בערבי שבתות וחגים אצלנו לא מדליקים טלוויזיה, אש, שומרים בשר וחלב ומכבדים מאוד את השבת. עם זאת משפחתי מגיעה ברכב ואני לא מטיפה להם מוסר לשנות את מנהגם.

לפני כשמונה שנים כשבני יריב ומשפחתו עברו לגור בגדרה החליטו לבא לקראתי ורצו שנוכל להתארח אצלם .לכן החליטו להכשיר את כל הכלים ולעשות הפרדה מוחלטת  בין בשר וחלב הם עשו זאת באהבה ושמחה!

אני אוהבת מאוד את הטבע ואוהבת לטייל בארץ אם תציעו לי לנסוע לכמה ימים לטיול אף פעם לא אסרב. כמעט כל שנה אני טסה לטיול בחו"ל (לרוב עם חברותי כי סבא שלמה מעדיף להישאר בבית).

כמעט בכל יום שישי מגיעים אלינו הילדים והנכדים יושבים סביב שולחן חגיגי, שומעים קידוש, אוכלים ארוחת ערב חמה ומשפחתית, נהנים מתבשיליי המיוחדים (בעיקר שניצלים ופירה). אני אוהבת מאוד את משפחתי, דואגת לילדי ומשקיעה רבות בקשר עם נכדיי והטיפול בהם.

יש לי קצב דיבור מהיר ביותר, אולם במשך השנים משפחתי התרגלה אליו ומבינה הכול.

לפני ארבע שנים יצאתי בשעה טובה ומוצלחת לפנסיה לאחר 45 שנות עבודה. אני  נהנית מאוד משהותי בפנסיה מאחר והשתתפתי  בחוג לקרמיקה במשך 3 שנים. שומעת  הרצאות שונות  במשך יומיים אחרים המשולבים בטיולים הצגות וסרטים. נמצאת  בשעורי יוגה וספורט ועושה ככל העולה על רוחי. בייביסיטר לנכדיי בעת הצורך מארחת ומתארחת אצל ילדיי. הכול בהתאם לנסיבות. ימים אלה הם הימים  האהובים עליי להיות  בחיק המשפחה.

ומקווה להמשיך ליהנות עם משפחתי ולטייל בארצנו היפה ובעולם.

הזוית האישית

נהניתי מאוד עם המפגשים במחיצת סבתא תמר, כך גם חברי לכיתה ליעד. תמיד נעים לשמוע את הסיפורים המרגשים של סבתא, ועל העלייה שלה לארץ ישראל וההצלחה שלה כאן.